שאלה קיומית

גדולים ממני עסקו בשאלת השאלות, סיבלוט כן או לא, וכנראה שתשובה חד משמעית אין בנמצא. מצד אחד ברשותנו נמצאים מספר פיטים מרובעים יקרי ערך שרק מחכים לרגל אדם אשר תדרוך עליהם. מצד שני אף אחד לא יכול להבטיח שלרגל אדם הזו אין פטריות בין הבהונות. אכן שאלות הרות גורל. תזרקו חתול לתוך המדורה... אה סליחה, לתוך הדירה והעסק בכלל נהיה שמח. וזה לא שהחתולה שלנו היא פרינססה שקשה לרצות, אבל בכל זאת מישהו צריך להוריד לה את המים ולכפכף אותה באוזן מפעם לפעם, ועכשיו כבר לא ברור אם הדייר המזדמן צריך לשלם לנו או שאנחנו צריכים לשלם לו.

חוץ מזה תמיד יש חשש כזה, לא שיקרה משהו רע או שיגנבו לנו את הדירה, כי תכל'ס אין ממש מה לקחת. פעם פחדתי על אוסף הדיסקים שלי אבל היום הוא בעיקר שווה ערך בתור גוש אלומיניום מותך. התכשיטים של שלומית עשויים במקרה הטוב מפלסטיק והטלביזיה גם היא אבסוליטית. יש פלייסטיישן, אבל אני רק מחכה שמישהו יקח אותו ממני כבר ויפטור אותי מדלקת פרקים ובסוף בסוף יש גם ספרים, והם בעברית. כך שאם מישהו באמת מתכנן לקחת זבל מהדירה שלנו שיבושם לו, יותר קל מגארג' סייל.

אז מה בכל זאת כל המהומה על סיבלוט הדירה? נו, כי מוזר להכניס זר לתוך קודש הקודשים, אל הבפנוכו של המבצר, למעמקי הבית החם שבנינו לנו בגולה. זה עושה צמרמורת לחשוב על מישהו ישן במיטה שלנו, משתרע על הספה הכתומה שלנו או יושב וקורא את המגזינים שלנו על האסלה שלנו.

אבל האשראי גם ככה עוד שניה מתפוצץ ותזרים המזומנים בסבב שבע השנים רעות ואין ברירה אלא לפרסם את הדירה. אז התחלנו להתייעץ עם מסבלטים מדופלמים. חלק אמרו הכל מראש ואחרים אמרו חצי. היו שלקחו 500 דולר סקיוריטי וכאלה שדרשו 80 דולר קלינינג. חלק אמרו לא להכניס זוגות כי מי יודע איך יחגגו לכם על המיטה ואחרים סרבו בתוקף לסאבלט בכלל לחברי המין הגברי.

כשצמצמנו את כל המשתנים הגענו למכנה משותף אחד. המסבלט האידיאלי שלנו היא אישה בגיל הפנסיה שבאה לניו-יורק לבדה לבקר את הבנות שלה ועל הדרך לעשות סיור מוזיאונים. פיסת עוגה. פרסום פירסמנו מודעה בלוח הבטוח הלא הוא קרייגסליסט וחיכינו לזאב שיבוא לטרוף אותנו, שני פתיים שכמותנו.

עבר יום ועברו יומיים ותיבת האימייל שלי לא התמלאה באלפי בקשות. אמנם הגיעה שאילתה מנסיך ניגרי אשר מחפש מקלט בניו-יורק תמורת סכום של מיליון דולרים, אבל התאריכים לא הסתדרו. לאט לאט התחלנו להשלים עם העובדה שהדירה תישאר לבדה ואת הטיול נצטרך לשלם מהמינוס.

אבל כמו שהפתעות בדרך כלל באות בהפתעה, בוקר בהיר אחד נחת אצלי מכתב אלקטרוני מאחת סוזן בזו הלשון: "האם הדירה הקסומה שלכם עוד פנויה? פנסיונרית (אך צעירה בנפש) מבקרת בניו-יורק בכדי להתיש עצמה בגלריות אמנות ומוזיאונים – אוהבת חתולים אבל עם בעל אלרגי ואשמח להתחבר עם שלכם. אחראית עם המלצות – חופשיה אחרי 38 שנה כעורכת דין בבנק".

בהתחלה חשבתי לשוב וליצור קשר עם הנסיך הניגרי. נראה לי יותר אמין. אבל שלומית הפצירה בי לטלפן לאותה סוזן ולשאול לכמה זמן היא צריכה את הדירה והאם היא מוכנה להיות הסבתא המאמצת שלנו. סוזן ענתה כן וכן ואמרה שהיא מבקרת את בתה בני-יורק ותשמך לעשות הכרות עם החתולה.

כשהיא צילצלה בפעמון פיללתי מלח-מים והאצבע הייתה מוכנה לחייג 911. ככה זה בקרייגסליסט. אתה מחכה לקשישה חביבה ומקבל רוצייח. אבל סוזן דווקא ממש אוהבת את העציצים ומביאה את כל הכסף מראש במזומן... טוב, בסדר, סוזן, כל מה שאת צריכה לעשות זה לשים לה כף פעם ביום ולתת למים לזרום באמבטיה. וגם להוציא לה את הקקה. תעשו חיים!

סוזן טרחה לעדכן אותנו מידי יום ביומו על מצבה של החתולה. אם היא אכלה או ישנה ועל כמה שהיא נהנית בדירה. ולא, אין כאן סוף נוראי או עקיצה, אפילו חזרנו הביתה וחיכה לנו מובייל מראות על העציץ במתנה, קולאז' הדבקות על פח האוכל של החתולה ומכתב תודה על כמה שהיה נפלא.

אבל ידעתי שמתחת לפני השטח מסתתרת מפלצת. הנבלה שברה לי את הקקטוס. לא עושה יותר סאבלט בחיים!