שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קול הדרך לפיוט: לא יסתמו לה את הפה
    אחרי שנאבקה בהסתרה ובבושה, וחזרה לצור מחצבתה המוזיקלי - מתפנה זיוה עטר להילחם בממסד הגברי המזרחי שלא מוכן לשמוע על אשה-פייטנית. עטר ומקהלת הפייטניות האנדלוסית שהקימה, רוצות לעשות קמבק לשירת הקודש הנשית
    "יש עכשיו ריח של אלול בירושלים", אומרת זיווה עטר. הלילות בבירה כבר רוויים בתקיעות שופר ומתפללים טרוטי עיניים המכים על חטא, ומזמרים בקול צרוד את "אדון הסליחות". בתוך התפאורה המודרנית, נותרה הסצנה הזו גברית בעליל. ועל הרקע הזה בדיוק צצה עטר כמו התרסה, מגלגלת על לשונה מקצוע חדש בהטיה נקבית - פייטנית.

     

    עוד בערוץ יהדות - קראו:

     

    אחרי שנים של מאבקים ממושכים להכרה מצד "הממסד הגברי" של פייטני ישראל, עטר - פייטנית, זמרת ויוצרת - לא מרגישה צורך לבקש סליחה מאף אחד. בעיקר לא על היותה אישה ששרה פיוטים. ורק שתדעו, שלדבריה, לשירת הקודש היה בעבר הלא רחוק גם קול נשי. עכשיו היא כאן כדי לעשות לו קמבק.

     

    מ"האבנים המתגלגלות" - לשירה אנדלוסית

    בילדותה של עטר היו הפיוטים סוד מבית. כצברית מן השורה היא טרחה להחביא אותו היטב. טעמם של שנות הקסם כילדה בבית כנסת, שיושבת בשקט ובחגיגיות ליד אבא ולוקחת חלק בחוויית התפילה, פגו עם בגרותה.  

     

     

    "אבי ז"ל אהב פיוטים ושירה. היו מגיעים אלינו הביתה אורחים פייטנים, והייתה הרבה שירה בבית", היא מספרת, אך מודה כי כשאר בני דורה, העדיפה לשיר את יהודית רביץ ו"האבנים המתגלגלות". "אני זוכרת את עצמי אומרת לאמא שלי בהתנשאות, שזו שירה פרימיטיבית. והיא ענתה לי 'מה שאת שרה, זה פרימיטיבי'. אין ספק שהייתה בושה והייתה הסתרה".

     

    לדבריה, עד היום היא חשה הכרת תודה גדולה לשלמה בר, שהפך עבורה את "השיבה הביתה" למשהו אפשרי. "זה נורא מה שעשו לנו בכור ההיתוך הישראלי, שדרשו מאתנו להיות 'אירופים'", עטר אומרת. "הוא עזר לי לחזור לעצמי. אדם לא יכול להשכיח את שורשיו גם אם ינסה. פיוטים זו בעצם קריאה של הנשמה, שמבקשת לחזור הביתה".

     

    מאבק לביטוי עצמי

    אך גם אם זיוה חשה שחזרה "לעצמה", העולם הפייטני הנשלט במובהק בידי גברים מזרחיים-מסורתיים, דווקא חשב אחרת. מבלי להתכוון, הפכה השירה שלה למאבק לביטוי עצמי: "לא עושים לי חיים קלים, זה ברור. הרבה מקומות סגורים בפני, כי קהל מסורתי, לכאורה, לא ירצה אישה פייטנית. יש סוג של הדרה מכוונת מהעולם הזה לנשים. יש הרבה מקומות שאני רוצה להופיע בהם, אך לא יכולה".  

     

     

    עטר אף הקימה את מקהלת הנשים האנדלוסית "נׁבה", ופנתה לרשויות מקומיות בהצעה להרים מופע פיוטי סליחות. אך האחראית על תקציב התרבות באחת הרשויות, אמרה לה, למשל, שהיא "דווקא חשבה לעשות הופעה בנושא פיוטי סליחות, אבל רק עם גברים על הבמה". זיוה עטר כועסת: "אני לא מקבלת את זה. כל המופע שלי כולו הוא בעצם לבוא ולהגיד תראו, גם אני כאן. היום מתחילים יותר ויותר להבין שאי אפשר להתעלם מהדבר הזה".

     

    בתוך המקהלה האנדלוסית הנשית, מסתתרת התרסה נוספת. ואם בפיוטים בבית הכנסת, מתבצע המשחק הקולי מתבצע בין החזן לקהל - עטר הקימה לעצמה מערך אלטרנטיבי, שבו היא החזן - והמקהלה הנשית הן המתפללות. ואולי גם זו נחמה לעובדה שעד היום היא "נטרפת", כהגדרתה, כשמזמינים אותה לערב פיוטים בבית הכנסת, ואז שולחים אותה לעזרת הנשים כצופה.

     

    רוצה להחזיר את הקהל "הביתה"

    אבל לא אישה כעטר תרים ידיים. היא מגדירה עצמה כדתית-חילונית, ולא מרגישה צורך להתנצל על קשר

    ישיר ובלתי אמצעי עם ההוא למעלה, ודווקא דרך השירה: "אני לא רבה כמו אחרות על הזכות ללמוד גמרא, או לקרוא בתורה. אני מאמינה שאם שירה קרובה לכיסא הכבוד, שירת נשים קרובה ממנה. 'קול באישה ערווה', זה רק אומר שהאנרגיות המיוחדות שהשירה הזו מייצרת יכולים להיות מאוד מבלבלים, ולקבל פרשנות שלילית".

     

    את שירת הקודש שלה היא משמיעה "כשאוגוסט נגמר ומגיע אלול". כל פיוטי בית אבא, הלילות והימים שעשתה כילדה בבית הכנסת המרוקאי בשכונת קטמון - צפים וקמים לתחייה. ובסדרת המופעים בירושלים, תחת הכותרת "שובי שובי השולמית", היא מעלה את אותם ניחוחות של סליחה וכפרה על הבמה.

     

    "המקהלה ואני שרות את פס הקול הייחודי של הימים נוראים", כך עטר. "'יה שמע אביונך' ו'בן אדם מה לך נרדם?' - אותו אני שרה כמחווה לאבי. זה השיר שהוא היה שר לנו, כשהיה חוזר מתפילת שחרית של יום כיפור הביתה, למנוחה הקצרה שלפני מנחה. ועוד פיוטים רבים וטובים שיחזירו את הקהל 'הביתה'".

     

    כן, היו נשים פייטניות

    בהופעה מתכננת עטר להעלות שני פיוטים מסוג אחר: האחד פיוט שכתבה בעצמה, בשם "שערי רצון", שנכתב לדבריה בהשראת הסליחות. והשני לחן שכתבה לשירו של אורי צבי גרינברג "תפילה אחרונה", מקצב שלדבריה הופך את השיר לפיוט נוסח "תפילת נעילה".

     

    כשהיא לא מלחינה משוררים ישראלים, דואגת עטר לחדש ולהרחיב את מגוון שירת החול היהודית האנדלוסית: "אני עושה את מה שעשו פייטנים לפני. הם היו לוקחים את הנעימות האנדלוסיות הפופולאריות, ומחברים להן מילים 'משלנו', כדי שהצעירים היהודים ישמעו אותן. היום גם אני לוקחת מוזיקה אנדלוסית, יצירות פלמנקו קלאסיות, ומכניסה בהם את שירת הקודש והחול היהודית".

     

    בנוסף לחומרים מוכרים וידועים, עטר מנסה לשחזר "פיוטים נשיים", שלדבריה הושרו בחוגי המשפחה

    במרוקו. לדבריה, שירת קודש נשית הייתה קיימת תמיד - אבל בסתר. "היא לא באה לידי ביטוי בבתי הכנסת, כמובן, אלא יותר באירועים משפחתיים. זו הייתה שירה של מעגל החיים, ולא מעגל השנה, אבל היא בהחלט הייתה נוכחת. הצרה היא שזה לא תועד. אנחנו כדור הילדים הראשון בארץ, התנתקנו, והידע שעבר בעל-פה השתכח".

     

    השתכח - אך לא לגמרי. בין ההופעות בעיצומם של ימי אלול, מוצאת עטר חללי זמן קטנים להלחין בהם פיוט שמצאה. כזה שנכתב על ידי אישה בשם פרחה בת יוסף, כבקשה ותחנונים לעלייה לארץ ישראל. והיא מבטיחה שזו רק ההתחלה.

     

    • זיוה עטר תופיע ב-27/9 במסגרת "סיור-פיוט" ב"חצר סרגיי' בירושלים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "קול הדרך לפיוט: לא יסתמו לה את הפה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אני פייטנית דתית-חילונית". זיוה עטר
    "השראה". על שלמה בר
    צילום: גיל יוחנן
    ותן חלקנו
    מומלצים