שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שיעורי בית: צריך לעזור לילד או לא?
    שיעורי הבית הפכו לנושא מרכזי ביחסים בין הורים וילדים, נושא שפעמים רבות מוביל לכעסים ולריבים. האם צריך לעזור לילד בשיעורים או דווקא לתת לו להתמודד לבד? ומה עושים כששיעורי הבית ממלאים את כל אחר הצהריים? אלי זוהר ניב במדריך מיוחד

    "יש לך שעורים?"; "מתי תעשה שעורים?"; "תפתח את התיק ותראה לי את השעורים שקיבלת"; "יואב, אתה שוב תגיע לערב ותהיה עייף מידי לעשות שעורים"; "יואב, תסגור את הטלוויזיה ושב כבר לעשות שעורי בית!"; "אוקיי, אין שעורים - אין מחשב וטלוויזיה כל החודש!"; "יואב, אתה בא? השעורים נורא קלים. בשנייה אחת אנחנו גומרים אותם. בוא, נעשה ביחד".

     

    הכתבות הקודמות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

      

    נשמע מוכר? שנת הלימודים רק החלה וכבר אני שומעת מכל עבר הורים המוטרדים מכל הקשור לשעורי הבית: מה עושים עם הדבר הזה? האם לעזור? ואם כן, כמה, איך ומתי? מה עושים כשיש המון שעורים ולילד אין חשק? איך מתמודדים עם ילדים שלא מוכנים לעשות שעורים לבד? והכי חשוב: איך להגיע למצב האופטימלי (והחלומי) בו הילדים באמת ייקחו אחריות ויעמדו במטלות בית הספר באופן עצמאי?

     

    שיעורי בית: הזדמנות להתאמן על מיומנויות חשובות

    אז בואו נעשה קצת סדר בדברים. בשנים האחרונות עולות לא מעט שאלות ותהיות לגבי נחיצותם,

    תרומתם ומהותם של שעורי הבית, כשעדיין לא לגמרי ברור עד כמה הם באמת חיוניים ותורמים לרמת ההישגים. מדברים על כך שהם משעממים, לא מאתגרים את הלומד, לא מפעילים ומשכללים יכולות, מלבד, כמובן, שיכלול שיטות ההעתקה מחברים ומהאינטרנט בפרק הזמן הקצר ביותר האפשרי. במקביל, שמים היום סימן שאלה על השיטה הרווחת לתת את אותם שעורים לכל התלמידים, ובודקים את האפשרות להתאים אותם לרמה האישית של כל תלמיד, וגם על זה ניטשים ויכוחים סוערים.

     

    כך או כך, מרבית ילדינו עדיין מגיעים הביתה (כמעט) מדי יום עם שעורי בית שיש להכינם. כל עוד שעורי הבית הם בכמות סבירה שלא "בולעת" את כל אחר הצהריים, אני רואה בהם הזדמנות טובה עבור הילדים להתאמן על הרבה מאוד מיומנויות מרכזיות וחשובות מאוד בחיים כמו עמידה במחויבות, קבלה של מסגרת וחוקים, סדר וארגון, תכנון, אחריות ועצמאות, וכמובן על החומר הלימודי עצמו.

     

    אבל כל זה יקרה אך ורק בתנאי אחד. נחשו איזה? נכון, שאנחנו ההורים נבין ונפנים ששעורי הבית הם של הילדים שלנו. שלהם - משמע לא שלנו. וזה לא תמיד פשוט.

     

    כבר עסקנו בעבר בכך שאנחנו רואים בילדים שלוחה שלנו בעולם. הילד שלי מייצג אותי. כשהוא מצליח - זה נפלא. זה אומר שאני הורה נהדר, מחנך דגול ובאופן כללי שעשיתי עבודה מעולה. אבל מה קורה כשהוא נכשל? אוי ואבוי. איזה מין הורה אני? מה זה אומר עלי?

     

    לפתח את "שרירי" האחריות

    וכמובן שיש את הדאגה. כשהילד שלנו לא עושה שעורים, בשניות ספורות נבנה במוחנו הקודח תסריט אימה, בנוי לתלפיות, המתחיל ברגע זה ממש ומסתיים באחרית הימים: הנה הילד הולך להכשל, לקבל תעודה איומה, ולהידרדר משנה לשנה מדחי אל דחי. אנחנו לא עוצרים באדום וממשיכים: הוא כמובן לא מתקבל לשום אוניברסיטה, אין לו מקצוע, חייו החברתיים בזבל (כולם בזים לו), אין לו זוגיות (מי תרצה מישהו שלא למד?), אין לו מקצוע, אין לו כסף, אין לו דירה. בקיצור, הומלס חסר כל.

     

    מכירים? ומהרגע הזה גומלת בליבנו ההחלטה שאנחנו לא ניתן לזה לקרות. מבחינתנו הוא חייב לבוא לכתה עם שעורים ויהי מה. ולא סתם שעורים, אלא שעורים ברמה.

     

    וזה גם הרגע בו אנחנו נופלים בכל המוקשים והבורות בדרך: אנחנו מזכירים שוב ושוב (קרי - חופרים), כועסים, מאיימים ואף מענישים, עושים "יחד" (שלא פעם נראה יותר כמו "במקום"), בודקים "בסתר", בקיצור - לוקחים את כל האחריות לשעורים על עצמנו.

     

    מבינים את הבעיה? איך הילד שלנו יפתח שרירים אם אנחנו מונעים ממנו את חדר הכושר? הורים יקרים, שעורי הבית הם באופן חד משמעי באחריות הילדים שלנו, וזה המסר שאנחנו ההורים צריכים להעביר להם בכל דרך אפשרית.

     

    אז מה בכל זאת התפקיד שלנו בתוך כל סיפור הזה?

     

    1. ארגנו זמן ומקום קבועים לשעורי בית

    את הקביעה הזו עשו בשיתוף עם הילדים, בגבולות ההיגיון והסביר, כמובן. יש ילדים שצריכים מנוחה לפני, גם אם זה אומר לצפות בטלוויזיה. בכל זאת, הם מגיעים מיום לימודים ארוך ומייגע. גם לא חייבים לעשות שעורים דווקא ליד השולחן שקנינו במיוחד לשם כך. אם הילד שלכם מעדיף את השולחן במטבח, זה בסדר, רק לא מול "מסכים" השואבים את כל תשומת הלב.

     

    2. תישארו בסביבה, זמינים לבקשת עזרה

    למעט ילדים בכתה א', העושים את צעדיהם הראשונים במילוי מטלות בית הספר ובאמת צריכים את עזרתכם הצפופה, אין שום צורך לשבת ליד הילד במהלך כל הזמן בו הוא מכין שעורים. אם הוא לא מבין הסבירו לו בסבלנות את המטלה, עזרו לו לתכנן והתרחקו מהמקום. מרגע זה הוא יתמודד בכוחות עצמו עד כמה שהוא יודע וישאיר לסוף את מה שקשה לו. הרעיון הוא לעבור ממצב של "להיות איתו" למצב של "להיות לידו" ובסופו של דבר להגיע למצב של "להיות במרחב". אל תשכחו לשבח אותו מידי פעם על היכולת לעבוד באופן עצמאי, זה בהחלט יגביר את המוטיבציה.

     

    3. במקום לתת תשובות - שאלו שאלות

    הכי קל זה לספק לילד את התשובה הנכונה (בייחוד בכתות הנמוכות, כשאנחנו עדיין יודעים את החומר). אבל לאן זה מוביל אותו? אז נתנו לו דג, אבל מה הוא יעשה בפעם הבאה שיהיה רעב? בואו ניתן לו חכה ונלמד אותו לדוג. בכל פעם שהוא שואל שאלה בדקו איתו מה ניתן לעשות: אולי כדאי לפתוח מילון? אינטרנט? את ספר הלימוד? כן, זו הדרך הארוכה (והמתסכלת), אבל היא מובילה לדרך הקצרה ובעלת הערך: הילד בדרך להיות אלוף בדייג.

     

    4. ותרו על התוצאה הסופית לטובת התהליך

    אפילו שממש בא לכם שהשעורים של הילדים שלכם יהיו הכי מושקעים ושעבודת השורשים תהיה הכי מרשימה, זכרו שמדובר בתהליך הלמידה של הילד שלכם, אותו אתם מונעים ממש ברגע זה. ועוד משהו, הוא גם יודע היטב שהקרדיט שקיבל על העבודה המושלמת לא באמת מגיע לו. 

     

    5. תנו לתוצאות הטבעיות לעבוד עבורכם

    מה יקרה אם הילד שלכם לא יכין שעורים או לא יתכונן למבחן? מן הסתם הוא ישלם על זה מחיר. לא נעים להגיע לכתה בלי שעורים. זה מלחיץ, מצריך שימוש בשקרים ופשוט לא כיף. גם להגיע לבחינה לא מוכן ולמצוא את עצמך בוהה בדף שאלות שאין לך מושג מה התשובות להן זה ממש לא תענוג. ולכן כל מה שאנחנו ההורים צריכים לעשות זה לוודא שהילד שלנו מבין את מה שנקרא "סיבה ותוצאה", איך דבר אחד מוביל לשני. לא בכעס, לא בציניות וכמובן שלא בשמחה לאיד. להיפך. השתתפו בצערו ואמרו "זה אכן לא נעים. אז מה אפשר לעשות?". התשובה בתוך השאלה ובתיווך חכם שלכם הוא יגיע אליה בעצמו.

     

    6. הימנעו מלהציל

    הילד לא עשה שעורים? לא עמד בדד ליין להגשת העבודה? זה אמנם לא נעים, אך חשוב לתת לו להתמודד עם המצב בכוחות עצמו. בדקו איתו מה הוא חושב לעשות, תכננו יחד את השיחה או המכתב שהוא רוצה לכתוב, אך אל תעשו במקומו ובוודאי אל תשקרו עבורו.

     

    7. אל תבדקו בסתר

    להסיר אחריות זה אומר עד הסוף. מה שהילד עשה זה מה שהוא יכול לעשות. פה הוא נמצא כרגע, מבחינת הידע או המוטיבציה. גם אם נדמה לכם שהוא לא יודע שאתם בודקים אחריו – האמינו לי שהוא כן, ובכך אתם מעבירים לו מסר כפול וגם פוגעים באמינות שלכם. לגמרי מיותר.

     

    8. במקרים בהם יש יותר מדי שעורים

    ערכו שיחה יזומה עם המורה ובדקו איתה יחד את הנושא, מתוך הסתכלות רחבה הלוקחת בחשבון את טובת הילד וצרכיו. גם אם אתם שומעים שיש כאן עניין כיתתי, הימנעו מלהפוך אותו לקרב. הקשיבו למה שיש למורה לומר והגיעו איתה להסכמה שתהיה מקובלת על דעתכם, ועדיין תשרת את המטרות הלימודיות.

     

    9. אם קשה לילד שלכם במיוחד 

    בדקו אם מדובר בקשיים אובייקטיביים. לעיתים אנו רואים שהילד שלנו לא משתף פעולה וטועים לחשוב שמדובר בעצלנות או תחמנות, בעוד שבאמת קשה לו. הוא לא מבין את החומר, מתקשה במטלות, חסר מיומנויות בסיסיות וכדומה. חשוב לשים לב לכך, לבדוק מה קורה איתו בכתה ולתת מענה של ממש לקושי, כמו באמצעות שעורי הוראה מתקנת, המקנים דרכים יצירתיות להתמודדות עם הקושי האובייקטיבי שלו.

     

    10. אל תקריבו את היחסים על מזבח שעורי הבית

    שעורי בית זה חשוב, אבל בהחלט לא על חשבון הדבר החשוב מכל: היחסים הטובים ביניכם לבין הילדים שלכם. אם אתם מוצאים את עצמכם עסוקים במטלות בית הספר כל יום בשבוע, מה שמייצר מן הסתם הרבה מאוד חיכוכים, מריבות וכעסים ולא מותיר זמן לעשות דברים כייפים ביחד - משהו פה מתפספס. אתם קודם כל הורים, ולזה אין שום תחליף. עצרו ובדקו מה עומד מול מה על כף המאזניים ואיפה אתם רוצים למקם את עצמכם.

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית, מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים ומנהלת מנהלת פורום הורים במכללת הורים ראשל"צ. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן 

     




     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "שיעורי בית: צריך לעזור לילד או לא? "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שיעורי בית. של הילד - לא שלכם
    צילום: shutterstock
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים