אם אין שלום עושים פוליטיקה

הנשיא האמריקאי ברק אובאמה עמד השבוע באולם העצרת של האו"ם ונאם בפני הנוכחים המכובדים מרחבי העולם, אולם דבריו היו מכוונים לבוחר היהודי אי שם בפלורידה, לונג איילנד או קליפורניה. אובאמה לא אמר דבר חדש שלא אמר לפני כן: השוואה בין נאומו השבוע בעצרת האו"ם לבין נאומים שנתן בעבר בנושא ישראל והפלשתינים מראים כי המסרים הם אותם מסרים והאמירות הן אותן אמירות, אבל המנגינה בהחלט הייתה שונה. גם הדגשים היו אחרים. הנשיא חזר להיות פוליטיקאי. הוא נשמע כמי שהגיע למסקנה כי ממילא לא יוכל לעשות שלום בין ישראל והפלשתינים, בטח לא בקדנציה הנוכחית, אז אם אין שלום עושים פוליטיקה. פוליטיקה פנימית.

לא חשוב מה אמר אובאמה לפני העצרת באו"ם, מה שישמר בתודעה, לפחות אצל ראשי הממשלה בישראל ובעיקר אצל הבוחרים היהודים, הוא הנאום האחרון. בנאום הזה לא היה אזכור, למשל, לגבולות 67'. האמת היא שאובאמה מעולם לא קרא לישראל לסגת לגבולות 67', אבל היו מי שסילפו את דבריו ועיוותו אותם כדי שיווצר הרושם שזה מה שאמר. אובאמה אמר כי המדינה הפלשתינית צריכה לקום על בסיס גבולות 67' עם החלפת שטחים בהסכמה, מה שעל פניו הופך את הגבול לשונה מזה שהיה ב-1967. אבל כדי להצדיק את האווירה הכללית בישראל השבויה במחשבה כי אובאמה הוא בעד הערבים ומושפע מהרקע המוסלמי שלו ועל כן לא דואג לאינטרסים של ישראל, היה נוח להציג את אובאמה כמי שמאיץ בישראל להתקפל ולחזור לגבולות 67'.

בחודשים האחרונים, כאשר המירוץ לנשיאות בין המועמדים של המפלגה הרפובליקאית התעצם, מצאו אובאמה ואנשיו את המתמודדים הרפובליקאים מנהלים מסע הכפשה נגד הנשיא, כשהם תוקפים אותו השכם והערב על המדיניות שהוא נוקט כלפי ישראל. שיא השיאים היה כאשר המועמד הרפובליקאי, ריק פרי, המוביל כעת בסקרים על פני המועמדים הרפובליקאים האחרים, עמד יממה לפני נאום אובאמה מול בניין האו"ם והכריז כי המדיניות של אובאמה כלפי ישראל היא "נאיבית, מתנשאת ומסוכנת". ריק פרי, שבקיאותו במדיניות חוץ בכלל ובנושאי המזרח התיכון בכלל מוטלת בספק, יצא בקול תרועה גדולה נגד המדיניות של אובאמה אותה דווקא כינה אהוד ברק, שר הביטחון הישראלי, כמדיניות "חברית ואוהדת". בעוד פרי משמיץ את מדיניות אובאמה כלפי ישראל, התראיין ברק ברשת סי.אן.אן והחמיא לנשיא. לא סתם מילים אמר כי אם ציין דבר שאין טוב ממנו לדעת: "שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל וארצות הברית בתקופת אובאמה הוא טוב יותר מאשר היה בכל הזמנים". כלומר אובאמה, זה שאוהבים לקרוא לו בישראל ברק חוסיין, מסייע למעשה לישראל לשמור על ביטחונה יותר מביל קלינטון, ואפילו יותר מג'ורג' וו. בוש, הידיד הנאמן.

הידידות של אובאמה נמדדת בפעילות מעשית לאורך ימי כהונתו והתוצאות הן מרשימות: הוא סייע לישראל לפרוש את כיפת הברזל בגבולותיה; הוא הטיל את הסנקציות המשמעותיות ביותר על איראן, שהיא האיום הממשי לישראל ולא עיראק כפי שחשב בוש; הוא הדף ניסיונות לגנות את ישראל בפורומים בינלאומיים; ועתה, לקראת עצרת האו"ם, הוא הבטיח כי אם הפלשתינים יבקשו הכרה במדינתם דרך מועצת הביטחון של האו"ם הוא, הנשיא ברק חוסיין, יטיל וטו. זה לא היה פשוט לאובאמה הדוגל בפיתרון שתי המדינות. הוא הבטיח לפלשתינים כי בתקופת כהונתו תהיה להם מדינה עצמאית שחיה בשלום וביטחון לצד ישראל והוא זה שנאלץ בסופו של דבר לאיים בווטו נגד פעולה הנגזרת מהמדיניות שהוא עצמו התווה.

"אני בעד מדינה פלשתינית", אמר אובאמה בנאומו בפני עצרת האו"ם, "אבל רק על ידי משא ומתן. אין קיצורי דרך לשלום". אין קיצורי דרך וגם אין שלום. הדברים שאמר אובאמה נעמו לאזניו של נתניהו. כאשר נפגשו השניים מול המצלמות לאחר נאומו של אובאמה, הודה נתניהו לנשיא אם כי לא טרח להסכתל לעברו או לחייך אליו. נתניהו התמקד במצלמות כמו ביקש לומר: אני את שלי השגתי. אובאמה עשה את המוטל עליו, עכשיו אני רוצה את התהילה מול פני האומה בטלוויזיה.

הנאום של אובאמה לא שינה את עמדותיו. הוא נגד עריצות, נגד דיקטטורות, בעד חירות ונגד מדינות כובשות. אבל הצד הפרקטי ניצח, ואובאמה, מתוסכל ועייף מהדיון עם נתניהו ועם עבאס, עשה תפנית. הוא השמיע נעימות ערבות לאוזן של הבוחר היהודי. הרי שום פוליטיקאי בר דעת לא יסכן את המירוץ הפוליטי שלו ולא ישכב על הגדר למען מטרה שהנהנים ממנה לא רוצים להקריב דבר למענה. לא נתניהו ולא עבאס באמת התכוונו להגיע לתוצאות, כל אחד מסיבותיו שלו. אבל יש לציין כי הפלשתינים ירו לעצמם ברגל כאשר החליטו ללכת לאו"ם ולבקש הכרה כמדינה. הם ידעו כי ארצות הברית תשתמש בזכות הווטו, שכן הדבר נאמר להם מפורשות. ובכל זאת הם התבצרו בעמדתם, למרות שידעו כי אולי יקבלו מחיאות כפיים באו"ם, אבל לא מדינה. התיסכול של הפלשתינים מובן: עשרות שנים מבטיח להם העולם לדאוג לזכויותיהם, לדאוג להם למדינה, ואחר כך מפנה עורף, כי זה לא מתאים ולא מסתדר. אובאמה כעס על עבאס כי הוא העמיד אותו במצב לא נוח ודחק אותו לפינה מבודדת בפוליטיקה העולמית. והסיפור באו"ם עדיין לא נגמר: אם עבאס יחליט ללכת עד הסוף ולבקש שדרוג מעמד הרשות באו"ם ויביא את הנושא למליאת העצרת ולא למועצת הביטחון – מהלך שעד לפרסום שורות אלו כבר יתברר אם התבצע או לא – גם אז ארצות הברית תהיה בעמדת מיעוט.

עבאס צריך היה לנהל את המלחמה הדיפלומטית שלו למדינה באופן מתוחכם יותר, אבל ככל הנראה גם הוא רצה לעמוד מול המצלמות ולזכות לאהדת עמו על שהצליח לרשום משהו על שמו ועל שמם: צעד סמלי באו"ם למען מדינה.

מדינה פלשתינית לא תקום בעצרת האו"ם. מה שהיה הוא שיהיה בתוספת סיכון לאלימות מחודשת במזרח התיכון. נתניהו יכול להיות רגוע. עד הבחירות לנשיאות בנובמבר 2012 הוא יקבל יחס מועדף בבית הלבן. אנשי מטה הבחירות של אובאמה מעריכים כי המירוץ לנשיאות יהיה צמוד ועל כן כל קול חשוב להם, גם הקולות של המיעוט היהודי הקטן. שעות אחדות לפני שנשא אובאמה את נאומו, קיימו יועציו היהודים שיחת ועידה בטלפון עם מנהיגים יהודים ותומכים יהודים. הם ביקשו להבהיר את עמדותיו הפרו-ישראליות של אובאמה וביקשו מהם להפיץ את המסר בקהילותיהם. הם הדגישו כי אובאמה תמיד היה אוהד ישראל ומחוייב לברית בין המדינות, אלא שהרפובליקאים מנסים להציג אותו כמי שלא איכפת לו מישראל. הם הדגישו באזני השומעים כי אובאמה הוא ידיד אמת של ישראל ויש להילחם נגד הסילופים שעושים הרפובליקאים.

הם צודקים. אובאמה הוא ידיד של ישראל, וכזה היה מהרגע שנכנס לתפקידו, אולם לא רק הרפובליקאים מעוותים את מדיניותו ונותנים לה פרשנויות מוטעות, כך גם עשו ראשי הממשלה בישראל שהציגו את אובאמה כלא ידיד ולא חבר, נשיא שמדיניותו מסוכנת לישראל. זה היה הסילוף. שם זה החל. אבל בשנת בחירות, לנשיאות יש חוקים משלה. אובאמה יקבל את מלוא קולות היהודים, הרי מסורתית הם מצביעים לנשיא דמוקרט. אולי יצביעו עבורו פחות משהצביעו בבחירות הקודמות, אבל לא תהיה נהירה למפלגה הרפובליקאית, וזאת גם ללא נאומו של אובאמה באו"ם. היהודים באמריקה, בניגוד למה שמקובל לחשוב, מצביעים קודם כל על פי המדיניות החברתית-כלכלית ורק במקום השני נמצא אצלם הנושא הישראלי – כך מראים כל הסקרים. אבל כשאובאמה צונח בסקרים, המטה שלו משדר פאניקה. אובאמה הפך מנשיא לפוליטיקאי ונתניהו יכול להיות רגוע.

מי שצריך לדאוג הם הישראלים והפלשתינים, שהמצב הנוכחי עבורם הוא לא שלום, לא שקט, ולא מצב בו אפשר להיות רגועים. עוד הזדמנות לכונן שלום בין ישראל והפשלתינים הוחמצה ולא חשוב מי אשם בכך. הפוליטיקה ניצחה את התבונה והחשבונאות והאגו הביסו את השכל הישר.