שכנעו את המשוכנעים
נאומו של אבו-מאזן, שכיוון את דבריו לפלסטינים ולמדינות ערב, שידרג את מעמדו ברחוב הפלסטיני לדרגת מנהיג. מנגד, נתניהו לא אמר דבר חדש בנאומו וכיוון את דבריו לתומכיו. אבל שני המנהיגים לא סגרו את הדלת
בעצרת האו"ם, ב-23 בספטמבר 2011 נעשה סופסוף אבו-מאזן למנהיג האותנטי והבלתי מעורער של העם הפלסטיני. האיש האפור, שאריק שרון כינה בזלזול "אפרוח מרוט נוצות", הפך במחי בוקר אחד בניו יורק לעוף טורף מדיני; כזה שחוזר לרמאללה ובמקורו שלל הישגים תקשורתיים-תודעתיים בזירה הפנים פלסטינית ובזירה הבין לאומית, שערפאת רק יכול היה לחלום עליהם.
ערב דרמטי באו"ם - הכותרות האחרונות:
- נתניהו באו"ם: משא ומתן עכשיו, let's talk דוגרי
- אבו מאזן ביקש הכרה וזכה לתשואות באו"ם
- הקוורטט מציב לוח זמנים למו"מ: "הסכם ב-2012"
- חמאס: נאום אבו מאזן רגשני וחסר תוכן
- אבו מאזן ביקש הכרה, ליברמן נטש: "נאום הסתה"
באמצעות הנאום והבקשה, שהגיש למזכ"ל האו"ם ולמועצת הביטחון לקבל את פלסטין כחברה מן המניין בארגון, הפיח מחמוד עבאס תקווה בפלסטינים. התשואות הגורפות להם זכה נאומו, מול מחיאות הכפים הדלות של המשלחת הישראלית לבדה שליוו את נאום נתניהו, העניקו לרחוב הפלסטיני תחושה שהעולם תומך בהם ובתביעותיהם הנוקשות ביותר וגם תחושה מתוקה שמנהיגם הצליח להשפיל מעט את ישראל.
בנוסף לכך התריס אבו-מאזן במידה לא מבוטלת של חוצפה וכפיות טובה נגד ארה"ב והקוורטט, ואיים במרומז שאם לא יתקבלו דרישותיו צפוי לפרוץ סבב אלימות נוסף בשטחים. מה שהעניק לו עוד כמה נקודות זכות ברחוב הפלסטיני והערבי; שני גורמים שההתקוממות בעולם הערבי הפכה אותם לגורם שיש להתחשב בו ושאבו-מאזן חושש מהם.
הישגים אלה משדרגים בצורה ניכרת את מעמדו האישי של אבו-מאזן ברחוב הפלסטיני, לדרגת מנהיג ומחזקים פוליטית את תנועת הפתח במאבקה עם חמאס. זו היתה מטרתו העיקרית של אבו-מאזן, שכיוון את נאומו בראש וראשונה לקהלי הבית שלו בשטחים ובמדינות ערב. אבל גם במישור הבין לאומי נחל מחמוד עבאס הצלחה לא קטנה. הוא הצליח למקד את תשומת הלב העולמית בעניין הפלסטיני ולהעניק לו חשיבות חסרת פרופורציה בסדר היום הגלובלי. במקביל, הוא הבליט ואולי אף העצים את בידודה המדיני של ישראל ואת תלותה באה"ב.
נאום הסברה טוב
נאומו של ראש ממשלת ישראל, לעומת זאת, לא שינה הרבה את מצבנו הבין לאומי לטובה או לרעה. גם נתניהו דיבר אל קהלי הבית שלו, הימין בישראל, יהדות ארה"ב והרפובליקנים בקונגרס ומחוצה לו. זה היה נאום הסברה טוב. נתניהו הציג בצורה משכנעת את הנרטיב הישראלי והסביר היטב מדוע עומדת ישראל על דרישותיה לסידורי ביטחון ולהכרה פלסטינית במדינה יהודית.
אבל נאומו שיכנע את המשוכנעים ממילא. לכן ההישגים העיקרי של נאומו אמש באו"ם יהיו כנראה שימור התמיכה האמריקנית בישראל ושמירה על שקט תעשייתי בקואליציה שלו. מה שחסר בנאום ראש ממשלת ישראל היו חידוש או יוזמה, שעשויים לגרום למחשבה שנייה בקרב המשלחות שהריעו קודם ממושכות לאבו-מאזן ושיתמכו כנראה במאבקו לבינאום הסכסוך באמצעות הכרזה בעצרת האו"ם.
נתניהו אמנם רמז כי הוא היה מוכן להתגמש בניסוח התנאים שעל פיהם יתחדש המשא-ומתן הישיר. הוא לא אמר זאת בנאום, אך בסביבתו נמסר כי הוא יסכים לאזכר את גבולות 67' בנוסח מרוכך, בנוסחה שעליה יצהיר הקוורטט, שתאפשר את חידוש המשא-ומתן הישיר ואולי אף יוותר על הדרישה המקדמית להכרה פלסטינית עקרונית בישראל. אך זה נבלע בנאום ולא הודגש באופן שישאיר את רישומו על השומעים. כך שהרושם שהתקבל הוא שנתניהו ממשיך להסתגר בבונקר שאליו נכנס, אחרי נאום אובמה בחודש מאי.
הנאומים הם עדיין לא סוף המהלך שיזמו הפלסטינים באו"ם. גם אם תעוכב הבקשה הפלסטינית להכרה במועצת הביטחון לשבועות וחדשים ארוכים, אין כמעט ספק שהם יזמו פניה לעצרת האו"ם להכיר בהם כמדינה לא-חברה. פנייה זו תיענה בחיוב. השאלה היא רק באיזה רוב ואם יתמוך בה הרוב המוסרי של מדינות המערב הדמוקרטיות. אבל מה שחשוב באמת הוא לנסות לראות איך ישפיע המהלך על השטח הפלסטיני ואם בכל זאת ניתן יהיה לחדש את המשא-ומתן.
מסופקים מהיוזמה האו"מית
סביר להניח כי לפחות בחודשים הקרובים לא תפרוץ אלימות בשטחים ולא תתרגש עלינו אינתיפאדה שלישית. זאת מפני שהרחוב וגם ההנהגה הפלסטינים יצאו מסופקים מהיוזמה האו"מית ולא תהיה להם מוטיבציה וזעם שיניעו אותם להתעמת עם צה"ל.
עם זאת סביר להניח שאבו-מאזן ואנשיו, אם יימשך המבוי המדיני הסתום, יעודדו בעוד זמן מה הפגנות המונים לא חמושות שיצעדו לכיוון ירושלים וההתנחלויות. הפגנות אלה עלולות לצאת משליטה ולייצר גל אלים למרות שאבו-מאזן אינו רוצה בכך ולמרות ששליטתו היום ברחוב היא טובה מתמיד. גם במה שנוגע לחידוש המשא-ומתן לא הכל אבוד, למרות שהנאומים שנישאו בעצרת האו"ם אינם נותנים סיבה לתקווה לפריצת דרך בערוץ הישראלי-פלסטיני.
הסיבה העיקרית לכך הן דרישותיו הקיצוניות של אבו-מאזן בנושא הגבולות וההתנחלויות, שאותן הוא מעמיד כתנאי לחידוש המשא-ומתן הישיר. למעשה הציב אבו-מאזן בפני הקהילה הבין לאומית דרישת מינימום ודרישת מקסימום. דרישת המינימום היא הסכמה ישראלית לנהל משא-ומתן על בסיס קווי 67' והקפאת ההתנחלויות לתקופת המשא-ומתן. אם תקבל ישראל תכתיב זה הוא, אבו-מאזן, יסכים שפתרון בעיית הפליטים יושג באמצעות הסכמה בין הצדדים על בסיס היוזמה הערבית והחלטת האו"ם.
אבל, אם תסרב ישראל לתנאים מקדמיים אלה הוא יפעל גם בהמשך להשגת דרישת המקסימום שלו בזירה הבין לאומית ובראשן - הכרה חד משמעית של המוסדות הבין לאומיים במדינה פלסטינית, שגבולותיה יהיו קווי ה-4 ביוני 67 בגדה ובעזה ובירתה ירושלים המזרחית. את ההכרה שכמעט ודאי שהפלסטינים יקבלו בעצרת האו"ם במדינה פלסטינית לא-חברה ימנף מחמוד עבאס כדי להשיג יעד זה.
רוצים יותר מיד מושטת
אך גם מה שאמר נתניהו לא מהווה בסיס להידברות מחודשת. החזרה על המנטרה כי ידה של ישראל מושטת לשלום וכי היא רוצה שתקום מדינה פלסטינית ומוכנה לעשות לשם כך ויתורים כואבים - אין בה די מבחינת הפלסטינים. עם זאת סביר להניח שישראל תימנע מצעדי תגמול נגד הפלסטינים בשל פנייתם לאו"ם שיחריפו את האווירה. מערכת הביטחון, צה"ל והשב"כ ממליצים לא לעכב העברת כספי מסים ושאר סנקציות שימררו את חיי הפלסטינים והנהגתם, אלא דווקא ההיפך: לבצע הקלות ומחוות שיפרקו תסכול פלסטיני הצפוי כתוצאה מקיפאון מתמשך במצב.
מדובר, למשל, בהחזרת גופות מחבלים ואישורי בנייה בשטחי C (בשליטה ישראלית מלאה) והסרת מחסומים נוספת. לפי כל הסימנים נתניהו יהיה קשוב להמלצות אלה וסביר שיאמץ אותן ולא את המלצות ליברמן ושטייניץ.
יתרה מזאת, למרות העמדות הבלתי ניתנות לגישור לכאורה, שהציגו אבו מאזן ונתניהו בנאומיהם יש עדיין סיכוי להשיג נוסחה שתאפשר פתיחה מחדש של התהליך המדיני הישראלי-פלסטיני. אחת הסיבות לכך היא אבו מאזן חושש כעת מהחלטה בקונגרס שתקצץ בסיוע (883 מליון דולר לשנה) שהרשות הפלסטינית מקבלת מארה"ב. הוא יודע היטב שמדינות ערב לא ימהרו למלא את החלל. גם היום הן לא עומדות בהבטחותיהן. סיבה נוספת היא שמעמדו המשודרג של אבו מאזן היום ברחוב הפלסטיני והיוקרה שצבר מעניקים לו עתה מרחב תמרון ופשרה בקהלי הבית שלו, שלא היו לו קודם.
סיבה נוספת נוגעת לצד הישראלי. נתניהו ושריו מודעים לבידודה הגובר של ישראל בזירה הבין לאומית והם חוששים ממנו. הם גם "חייבים" לנשיא ארה"ב על התמיכה החד משמעית שהפגין בעצרת האו"ם בעמדותיה של ישראל. מסיבות אלה סביר להניח שלבסוף, אולי אחרי ההכרה שתעניק עצרת האו"ם למדינה פלסטינית לא-חברה באו"ם, יסכימו הצדדים בעוד כמה שבועות לנוסחה גואלת שתאפשר את חידוש השיחות.
ייתכן אפילו שבפעילות נמרצת ויצירתית של ארה"ב והקוורטט יגובש בעוד
זמן לא רב מתווה שיאפשר להעלות את המשא-ומתן הישיר בין הצדדים על מסלול ענייני, שימנע פיצוץ כל שני וחמישי ושיתקיים בלוח זמני סביר ובשלבים והעיקר - הרחק מהמצלמות והמיקרופונים.
מה שאבו-מאזן באמת רוצה זה הפסקת ההתנחלויות. אחר-כך לא בוער לו להשיג הסכם. נתניהו, לעומת זאת, רוצה בסידורי ביטחון שיגנו על ישראל מפני רקטות וטרור מהגדה. גם ראש הממשלה - כאשר הדבר יושג - ירצה לשמר את המצב הנוכחי. למעשה - אלה הם תנאים, שעליהם אפשר לבסס הסכם ביניים.
לפנייה לכתב/ת 
