שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רואנדה: מכמעט "טוטאל לוֹס" למודל לחיקוי
    המדינה ששרדה את הטבח הפנימי הנורא והיתה על סף פשיזם, היא כיום בין המדינות שמתפתחות הכי מהר באפריקה. קדמה ובנייה החליפו תאוות נקם והמדינה הולכת צעד אחד קדימה

    ביולי 1994 הוספדה רואנדה בפי כול, ובעיקר על ידי עצמה, כמדינה ז"ל. חיסל אותה טבח עם שבמהלכו ניסה חלק מהאוכלוסייה להכחיד את החלק האחר. מספר הגופות המרוטשות שריצפו את רחובות הבירה קיגאלי היה כה רב, עד שכלבים משוטטים פיתחו תאווה לבשר אדם, והיה צורך לירות בהם כדי שלא יאכלו את הגופות.

     

    • מייבשי הדמעות - אפריקה שלא הכרתם

     

    ארבע שנים של מלחמת אזרחים ושלושה חודשי טירוף אכזריים שהשתלטו על המדינה גרמו לבירה להפוך לתל חורבות עשן בריח בשר רקוב. צבא המורדים (RPA), בני שבט הטוטסי, שהורכב מבני פליטים שחלקם היו בגלות ארוכה בבורונדי, בטנזניה, בזאיר ובאוגנדה, שחרר את המדינה משלטון האימים של ההוטו, ועמד בפני מטלה נוראית. בתוך שלושה שבועות פונו כל הגופות, חלקן זוהו ונקברו כהלכה, אך מרביתן נקברו בקברי אחים עצומים בהיעדר שארי בשר שיעידו מי היו לפני ששוספו או עונו למוות.

     

    הגירה המונית החלה בכל הכיוונים - פושעי מלחמה קיבלו חסות בחלק מהמדינות השכנות, בני הטוטסי שחיו כפליטים מעבר לגבול חזרו למדינה, והמוני הוטו ברחו מפחד לנקמה. פול קגמה, מנהיג צבא הטוטסי, היה צריך לשלוט בחייליו במצב כמעט בלתי אפשרי. בזמן שהם נלחמו מצפון לשחרור המדינה, משפחות טוטסי שלמות הוכחדו. קגמה הוציא פקודה שיותר מכך הייתה בקשה אישית - לא לנקום באלה שנתפסו והודו שהיו חלק מהרוצחים. החיילים, בעלי הכוח והנשק במדינה במצב של חידלון, היו צריכים לשלוט בעצמם ולמלא את פקודות המפקד שלא לסגור חשבונות. ביולי 1994, והיא עפר ואפר, יצאה המדינה לדרך תחת שלטון בני הטוטסי שנשאו צלקות נפשיות שלעולם לא יימחו. באתר הזיכרון לרצח העם נכתב: Rwanda was dead.

    מקומי מחזיק תמונה של פול קגמה, נשיא רואנדה (צילומים: אודי גורן) (צילום: אודי גורן)
    מקומי מחזיק תמונה של פול קגמה, נשיא רואנדה (צילומים: אודי גורן)

     

    סיפורים טרגיים מהסוג שאנחנו מכירים מהשואה

    כיום רואנדה היא בין המדינות שמתפתחות הכי מהר באפריקה. הנהגה חזקה ונחושה, על סף הפשיזם, לא הותירה לעם כל ברירה אחרת. חינוך, קדמה ובנייה הועברו לראש סדר העדיפויות. במקום תאוות נקם וטינה הוחלה על המדינה אינטגרציה בכוח. כמובן שמי שנשפט נשלח לכלא, אבל מי שלא - היה חייב לבנות את המדינה מחדש. אלפי יתומים שנותרו מאחור נאספו לבתי יתומים, לבתי קרובים או לבתי זרים. לא נדיר לשמוע על צעירים שגדלו עם שלושה אחים שאין להם שום קרבת דם אליהם, אלא שההורים פשוט החליטו לאסוף אותם לביתם ולגדל אותם כשלהם.

     

    סיפורים טרגיים מהסוג שאנחנו מכירים מהשואה נשמעו שוב ושוב: משפחות שלמות נעלמו ללא זכר, ואנשים נותרו לבדם אחרי שאיבדו חמישה, שישה או שבעה אחים, וגם את הוריהם. ברצח העם הזה הוכנס לשימוש נשק חדש, שלא היה קיים בשנות ה-40: איידס. גברים נשאי הנגיף אנסו נשים בשיטתיות והשאירו אותן לחיות עם ילדים שנולדו עם המחלה, ובמקרים לא מועטים גם עם דחייה מהחברה והמשפחה ששרדה. גם לאנסים הללו סלחו.

     

    עם זאת, רבים מרוצחי המיליציה ברחו לקונגו השכנה וקבעו את משכנם בג'ונגלים הגובלים בין שתי המדינות. כשצבא המורדים התקרב לקיגאלי ותבוסת ההוטו הייתה ברורה, רבים ברחו מהמדינה. כיום הם עדיין רוצחים, אונסים ומאמללים את החקלאים הגרים באזור אגם קיוו. שמעתי על המצב מזוג נוצרים לבביים שפגשתי. הם מנהלים ארגון ללא מטרות רווח בקונגו, שמטרתו לטפל בילדים הנולדים מאונס ובמשפחותיהם. הם מספרים שאותם אנשי הוטו שברחו לשם לא היו צריכים לשנות את דרכם. הם מסתתרים בג'ונגלים על גבול רואנדה ומתקיימים מביזה וגזל של האיכרים המקומיים. כאשר נקרית בדרכם ההזדמנות הם לא בוחלים גם באונס. הם פועלים באזור ללא כל הפרעה מצד כוח האו"ם המקומי (הגדול בעולם) או הצבא המקומי.

     

    איסוף עצים לבישול וחימום הוא מטלה שילדים עושים כדי לעזור למשפחה (צילום: אודי גורן)
    איסוף עצים לבישול וחימום הוא מטלה שילדים עושים כדי לעזור למשפחה

     

    למעשה, הצבא המקומי לא אחת מבצע את אותם מעשי האכזריות שכנגדם הוא אמור להילחם. הם תיארו את התסכול העצום שאוחז אותם בכל פעם שהם חושבים על המצב בראייה גלובלית: כולם יודעים שהצבא והמיליציה מבצעים פשעים שלא ייסלחו, וכולם יודעים שאין כל שינוי במצב על אף כמויות הכסף האדירות שהאו"ם משקיע באזור.

     

    האיכרים העניים שאין להם כל אפשרות לעקור למקום אחר הם אלו הסובלים מהמצב, ואין בידם כל אפשרות לשנות אותו. בני הזוג סיפרו שכדי שיוכלו להמשיך לפעול ולא להתייאש, הם מוכרחים להתרכז באלה שלהם הם עוזרים, ולא במצב הכללי, וכך הם אכן מביאים לשינוי בחייהם של אלה שסובלים מהמצב.

     

    הבתים משתלבים בצורה מושלמת בנוף - בנייה ירוקה כברירת מחדל מלבני בוץ (צילום: אודי גורן)
    הבתים משתלבים בצורה מושלמת בנוף - בנייה ירוקה כברירת מחדל מלבני בוץ

     

    הטראומה הפכה כמעט לנורמה

    נשלחתי לרואנדה כצלם דוקומנטרי כדי לתעד את פעילותו של ארגון ללא מטרות רווח משיקגו –The Global HOPE Initiative. מטרת הארגון ללמד מורים ועובדים סוציאליים מקומיים כיצד לזהות ילדים הסובלים מטראומה, וכיצד לסייע להם להתמודד אתה. במדינה שבה ההיסטוריה כה קשה וההווה קשה גם הוא, כמו בכל מדינה מתפתחת, הטראומה הפכה כמעט לנורמה. קשה מאוד להעביר את המסר שסימפטומים המאפיינים חלק נרחב מן האוכלוסייה אינם תקינים, ויש לזהות את הקושי שהילדים הללו חווים, ולטפל בו.

     

    ז'אן פול היה איש הקשר שלנו ברואנדה. גם הוא איבד חלק מבני משפחתו ברצח העם. ביזמת אחד מאחיו שהצליח להגיע לארצות הברית ולהתבסס בה, החליטו אלה שנשארו (הוא, אמו ואחיותיו) להקים בית יתומים. כמשפחה נוצרית אדוקה, תחושת השליחות שלהם מונעת ישירות מהכתובים, והם מאמינים בכל לבם כי מוטלת עליהם החובה לעזור לאחרים שמזלם לא שפר עליהם. מהתחלה צנועה עם קומץ ילדים, בית היתומים תומך כיום בכ-30 ילדים. את רוב הילדים מוצא ז'אן פול ברחוב, אך לא לכולם אין הורים: חלקם הגיעו ממשפחות מרובות ילדים והוריהם לא יכלו לדאוג להם, אחרים סירבו לשמוע להורים וללכת לבית הספר והעדיפו לרדת לרחוב.

     

    הילדים עוברים תהליך מיון ברחוב לפני שהם מובאים לבית היתומים. הם חייבים להביע נכונות ללכת לבית הספר ולקחת חלק בפעילויות בית היתומים, כולל ביקורים בכנסייה. בתמורה ניתנות להם שלוש ארוחות ביום, הזדמנות לזכות בחינוך, ביטחון, ואפשרות לחוות ילדות נורמלית ככל האפשר.

     

    מטיאס שומבושו הוא רוצח מורשע שעונשו הומר מ-20 שנה ל-5 בלבד (צילום: אודי גורן)
    מטיאס שומבושו הוא רוצח מורשע שעונשו הומר מ-20 שנה ל-5 בלבד

     

    כיוון שהמשאבים שבידיו מצומצמים, ז'אן פול מוודא שהם יושקעו בילדים כדי שיוכלו להתקדם ולשפר את חייהם. הוא מספר בגאווה על ילדי רחוב שסיימו תיכון, פראי אדם לשעבר שכיום עוזרים לצעירים מהם בבית היתומים. הזדמן לי לבקר בבית היתומים בזמן חופשת חג המולד. בגלל החופשה סדר היום של הילדים היה חופשי למדיי, ורבים מהילדים הבוגרים יותר נסעו לבקר את משפחותיהם בקיגאלי. לאורך כל היום מוטלות על הילדים מטלות, כמו ניקיון הבית, איסוף דשא עבור הפרות של בית היתומים, והגשת האוכל בזמן הארוחות.

     

    סבב התורנויות מתבצע על פי סדר הישיבה מסביב לשולחן האוכל. בין לבין, הילדים מצאו אין-ספור פעילויות להעסיק את עצמם, בין אם בריקוד, שירה, משחק כדורגל (הספורט הלאומי) או תרגילי אקרובטיקה (אני קיבלתי את הרושם שכל ילד מעל גיל שבע יכול לבצע פליק פלאק ללא כל הדרכה...). הצחוק והשירה ממלאים את הבית מרבית הזמן, וצריך להביט מאוד מקרוב כדי לראות את השפעות העבר על הילדים.

     

    דבר אחד הפתיע אותי בבית היתומים הזה בפרט, וברואנדה בכלל: היעדר הפגנת חיבה פיזית. מקובל מאוד לראות חברים הולכים ברחוב יד ביד (בין אם מאותו המין או מהמין הנגדי), אך חיבוקים ונשיקות כמעט לא רואים. אפילו זוגות, צעירים או מבוגרים, כמעט לא מביעים חיבה בפומבי. הניגוד הזה, בין חום וחיבה מילולית שמלווים בהחזקת ידיים, לאיפוק בהבעת רגשות באופן פיזי, מאוד הפליא אותי. בבית היתומים לא היה לי ספק לרגע שהאהבה שוררת ושהילדים מרגישים מוגנים ונאהבים. עם זאת, הם לא קיבלו חיבוק או ליטוף ואפילו כשבכו נראה שבעיקר אומרים להם להתגבר ולהפסיק לבכות.

     

    תה הוא מוצר הייצוא מרכזי ברואנדה. באזורי גידולו, ניתן לראות שדות ירוקים עד האופק (צילום: אודי גורן)
    תה הוא מוצר הייצוא מרכזי ברואנדה. באזורי גידולו, ניתן לראות שדות ירוקים עד האופק

     

    המערב נתפס כמקום עם הררי כסף

    גם ברואנדה, כמו בהרבה מדינות מתפתחות אחרות, המערב נתפס כמקום עם הררי כסף שבו כולם חיים ברווחה ושגשוג. ז'אן פול סיפר לי שבפעם הראשונה שביקר בארצות הברית הוא נדהם לראות אנשים לבנים חסרי בית. העובדה שיש אנשים לבנים שאין להם כסף נראתה לו מוזרה. אמריקה במיוחד נתפסת כארץ העושר הבלתי מוגבל, בעיקר בגלל הצריכה המסיבית של תרבות הפופ האמריקנית: סרטים, מוסיקה וטלוויזיה. לא מעטים למדו לנצל את הבטן הרכה של המבקרים המערביים ואת תחושת האשם שמתלווה לביקור ברואנדה.

     

    אין זה נדיר שמקומי יתחיל בשיחה עם אדם לבן ברחוב, כמו שקרה לי בעודי משוטט באזור התחנה המרכזית של קיגאלי, ובתוך שתי דקות יצהיר שהוא יתום, מחוסר עבודה ונטול הזדמנויות להצלחה בחיים. ההמשך הבלתי נמנע הוא בקשה לתמיכה כספית, או כמו שהם אוהבים לכנות את זה: ספונסר. אחת הסטודנטיות במשלחת האמריקנית אף נתקלה בצעיר שכשהבין שהיא, כסטודנטית, לא יכולה לתמוך בו, ביקש שהוריה ישלחו לו כסף. האם זה ניצול ציני של הנסיבות? או אולי זהו צורך קיומי בהיעדר האפשרויות שאנחנו מקבלים כמובנות מאליהן, ואלה המנסים אותן רואים בהן דרך אפשרית להצליח. אין ספק שיש רעבים ברואנדה, ושתנאי המחיה של רבים הם קשים מאוד. עם זאת, יש לא מעט אנשים שהצליחו בכוחות עצמם. כמו במערב - לימודים, יזמה ואמונה עצמית יכולים לקחת כל אחד רחוק, גם ברואנדה.

     

    על אף ההצהרה הזאת, עליי להסתייג ולציין שהאנשים המצליחים שפגשתי אישית במסגרת שהות של שלושה שבועות באזור קיגאלי היו כולם בני טוטסי. ניתן להניח שהנסיבות הכתיבו זאת, מכיוון שמרביתם היו בצבא שתפס את השלטון והם השכילו להמשיך את הקריירה שלהם מיום הניצחון ב-1994. מנגד, ההוטו שהיו בעמדות הכוח נמלטו או נשלחו לכלא. עקב כך, נראה (ושוב, אני מסייג את זה בהתרשמות מהחוויות הפרטיות שלי) כי שבט הטוטסי שוב בעמדות הכוח.

     

    ההוטו חזרו להיות חקלאים או עדיין מרצים את עונשם בעבודות שירות, ומאזן הכוחות מהתקופה הקולוניאלית חזר. לקגמה אין כמעט מתנגדים, מכיוון שהוא כונן ממשלת טוטסי שדוגלת בקדמה ופיתוח, ולכן זוכה באהדת הטוטסי. בנוסף, גם אהדת ההוטו נתונה לו מכיוון שכונן את מדיניות הפיוס ואפשר את הגצ'צ'ה כתחליף למשפט הרשמי. בעשותו זאת, הוא קיצר שנים של המתנה למשפט עקב ריבוי המקרים, ונתן לרוצחים אפשרות להשתלב בחברה במקום לסיים את חייהם בכלא. בעקבות זאת התחזק מעמד זקני הכפר (שמהווים את החלק הארי מבין שופטי הגצ'צ'ה), דבר שמתקבל בהערכה רבה בחברה כה מסורתית.

     

    כשהרכוש של האנשים כה מצומצם, גם חזיר מקבל משמעות ומצטרף לתצלום (צילום: אודי גורן)
    כשהרכוש של האנשים כה מצומצם, גם חזיר מקבל משמעות ומצטרף לתצלום

     

    הגצ'צ'ה: המשפט המסורתי של זקני הכפר

    מילת הבאז של רואנדה היא רקונסיליאשן (Reconciliation) – פיוס – מושג שהופיע לראשונה בתודעה המערבית בזמן החלפת השלטון בדרום אפריקה ופתרון בעיית היחסים בין הלבנים והשחורים בלי שפיכות דמים. אילו אפשרויות אחרות עמדו בפני הממשלה? בהתמודדותה עם מספר עצום של משפטים כתוצאה מרצח העם, הפתרון שנמצא היה החזרת הגצ'צ'ה - המשפט המסורתי המתבצע על ידי זקני הכפר.

     

    האסירים חולקו לארבע קטגוריות: קטגוריה אחת היא החמורה ביותר, ובה נכללים המתכננים והיוזמים, שעליהם לרצות את עונשם במלואו ללא אפשרות חנינה; לשאר האסירים שבקטגוריות שתיים, שלוש וארבע ניתנת לעתים אלטרנטיבה: אם יביעו חרטה מלאה תינתן להם ההזדמנות להישפט בגצ'צ'ה. במהלך המשפט הם מחויבים להתוודות על כל פשעיהם בפני שופטי הגצ'צ'ה ובני הכפר. במשפטים אלה נוצרו סצנות שעשויות להיראות בלתי נתפסות בעינינו, בהן גרסאות הרוצחים והקרבנות מעומתות בפומבי בצורה ישירה ומתורבתת, או פשעים נתעבים נידונים בפרוטרוט בפני בני משפחה שלעתים אף סולחים (או מצהירים על סליחה) למי שביצעו פשעים איומים נגדם. לגצ'צ'ה ניתן תוקף חוקי, דבר שהקל על מערכת המשפט. בנוסף, כך התאפשר לעם עצמו להתמודד ישירות עם הטרגדיה, ולא דרך מערכת המשפט. אסירים רבים נשלחו חזרה לכלא, לרצות עונשי מאסר ארוכים, אך רבים מהם קיבלו הזדמנות להמיר את המאסר בעבודות שירות.

     

    בעבודות השירות ברואנדה האסירים עובדים עבודות כפיים - בבניית בתי ספר, סלילת כבישים או הכנת תשתיות. לעבודות הללו יש חלק אינטגרלי בתהליך הפיוס. בראש וראשונה, הן נעשות בתוך הקהילות ולטובתן המידית, כך שעבודת האסירים נתפסת באופן חיובי. העבודות נתפסות כתיקון מוחשי למעשי הרוצחים, שבעצם בונים מחדש את המדינה במו ידיהם. עבודות רבות מתבצעות בפרובינציה הצפונית שנפגעה בצורה הקשה ביותר ברצח העם. כמו כן, לאסירים ניתנת הזדמנות להשתלב בחברה בצורה הדרגתית ומועילה מכיוון שבמהלך העבודה הם מתגוררים ועובדים בתוך הקהילה. בין אם ירצו בכך ובין אם לאו, בני הקהילה באים במגע עם האסירים ויוצרים אתם קשר כלשהו, ושני הצדדים לומדים לקבל את האחר. בנוסף, העובדה שהאסירים מתרגלים לעבוד ולכלכל את עצמם מכינה אותם טוב יותר לשחרור, שלאחריו מצופה מהם לחזור לבתיהם ולהיות אזרחים מן השורה.

     

    ברואנדה נעשות עבודות כפיים שכבר פסו מהעולם המערבי, כמו מיון אבנים ואדמה (צילום: אודי גורן)
    ברואנדה נעשות עבודות כפיים שכבר פסו מהעולם המערבי, כמו מיון אבנים ואדמה

     

    לא מעט אנשים רואים עצמם קרובים לישראל

    כדרכם של דברים טובים, הם קורים כשלא מצפים להם. במשך שבועיים וחצי שהיתי באותו המלון וקיבלתי שירות מלכים מהצוות ומהבעלים ששמו אהרון. כששמע שאני יהודי מישראל, הביע את אהדתו אלינו. לא מעט אנשים שפגשתי רואים עצמם קרובים לישראל בגלל ההיסטוריה הנוראית של רצח העם ששתי האומות חוו. אהרון קיבל את הספר "החמנית" של שמעון ויזנטל מישראלי אחר ששהה במלון. הספר עוסק בסליחה ונכתב על ידי ניצול השואה וצייד הנאצים הנודע, אך יש בו תגובות ממנהיגי עולם והוגי דעות שלחלקם אין קשר ישיר לשואה. ביום האחרון לשהותי הוא ניגש אליי בעיניים כלות ושאל אם קראתי את הספר. לצערי נאלצתי להודות שלא. התחוור לי שהוא רצה לדון בספר, וכנראה שגם בשדים שרודפים אותו מאז 1994.

     

    בזמן הג'נוסייד היה אהרון פעיל פוליטי משויך ל- RPF, מפלגת האופוזיציה של הטוטסי. כחודש לפני כן הוא הוכה באלה על ידי אנשי ה- Interahamwe, מיליציית ההוטו הקיצונית, ופניו מצולקים עד היום. באפריל 1994 הוא נאלץ לנסוע לניירובי מסיבות רפואיות, ושם נודע לו על הג'נוסייד. כשהגיע חזרה לקיגאלי, עם התקדמות ה- RPA, הוא ציפה לגרוע ביותר. למרבה הצער, הגרוע ביותר אכן אירע לו. משפחתו הייתה ברשימות החיסול של ה-Interahamwe מכיוון שהיה פעיל פוליטי. אשתו וחלק מילדיו נשחטו בביתם ללא רחמים. שלושה מילדיו שרדו את רצח העם. שניים מהם, למזלם הטוב, הלכו לבקר חברים, ולכן לא היו בבית כשחוליית החיסול דפקה בדלת. השלישית, בתו בת השנה, שרדה תודות למה שאהרון מכנה נס - היא נורתה שש פעמים ושרדה. ה- Interahamwe לא חסו על אף אחד, גם לא על תינוקות בני שנה.

     

    בשליחות ממשלת ההוטו ובגיבויה המלא הם יצאו לנקות את הארץ מה"מקקים" בני הטוטסי, ואף לרגע לא חשבו שיהיו למעשיהם השלכות כלשהן. אחיו של אהרון היה שר בממשלה שקדמה לשלטון ההוטו הקיצוני. מכיוון שהוא נהנה מהגנת חיילי כוח האו"ם ביתו נחשב לבטוח, ו-27 איש התגודדו בו בחפשם אחר מקלט זמני. אולם אחד המחדלים של הקהילה הבין-לאומית, מבין רצף מחדלים שאפשר את רצח העם, היה היעדר כוח או"ם צבאי עצמתי במדינה. אחיו של אהרון ו-27 האחרים שמצאו מקלט בביתו נרצחו ללא רחמים, ומשפחתו נמחקה מעל פני האדמה.

     

    בדומה למצב ב-1994, מרבית רחובותיה של קיגאלי אינם סלולים (צילום: אודי גורן)
    בדומה למצב ב-1994, מרבית רחובותיה של קיגאלי אינם סלולים

     

    למרות כל זאת אהרון איננו אדם מריר. יש לו חיוך מוכן לכל אורח במלון, הוא מתעניין בשלומו של כל אדם ואף מוצא את הזמן לוודא שהעסק מתנהל כשורה. יש לו תכניות פיתוח נרחבות עבור המלון, והוא מלא גאווה בבתו, התינוקת שנורתה שש פעמים, שעומדת לסיים את לימודיה בתיכון בציונים גבוהים וחולמת על לימודים באמריקה שאפשרו לה להתקבל ללימודים בקולג' בארצות הברית.

     

    אהרון היה האדם הראשון ברואנדה שדיבר אתי גלויות על רגשותיו השליליים. הוא אמנם מכיר בכך שכדי לבנות מחדש את רואנדה הסליחה בלתי נמנעת, אבל בניגוד לאחרים הוא לא חושש לומר בגלוי שהוא לעולם לא יסלח לאלה שרצחו את אשתו וילדיו. כשסיפרתי לו כמה נדהמתי לראות את הרוצחים משרתים את הקהילה ללא שמירה או השגחה, כשבידיהם אותם הכלים ששימשו אותם לרצח יותר ממיליון איש וסביבם הנשים והטף של הכפר, הוא הסכים אתי בנוגע לקושי בהבנת המצב. הוא עצמו עדיין חושש ומעדיף להימנע ממגע עמם.

     

    עם זאת, כאשר מרבית מאוכלוסיית המדינה מואשמת ברצח, במישרין או בעקיפין, אילו אפשרויות אחרות עומדות בפני ממשלה שדוגלת בקידום המדינה ומנסה להפוך אותה למרכז העסקי והכלכלי החדש של אפריקה?

     

    סנדלר מקומי המנסה לקיים את 6 ילדיו משכר זעום של עבודתו (צילום: אודי גורן)
    סנדלר מקומי המנסה לקיים את 6 ילדיו משכר זעום של עבודתו

     

    העתיד: המדינה צועדת קדימה בצעדי ענק

    ההפרדה השבטית מעולם לא הייתה קיימת באמת. היא נוצרה באופן מלאכותי בזמן שרואנדה הייתה קולוניה בלגית. הבלגים נתנו כוח אדמיניסטרטיבי לאלה שנראו יותר מערביים ופחות אפריקנים (המיונים נעשו בשיטה "מדעית" שלימים נקראה תורת הגזע הארי), כדי להקל על עצמם את מלאכת השלטון. אלה שנבחרו לשלוט היו בני הטוטסי, בעוד האחרים, האיכרים, היו בני ההוטו. לאחר שנים של חלוקה בלתי צודקת ובעקבות בקשות של הטוטסי למדינה עצמאית, החלו הבלגים להפוך את הסדר הקיים ונתנו את מושכות השלטון לידי הוטו, שהיוו את הרוב המוחלט במדינה.

     

    מעט לאחר מכן תם העידן הקולוניאלי והבלגים השאירו את הטוטסי להגן על עצמם, אך כעת כמיעוט נרדף (עשרה אחוזים מן האוכלוסייה) וחסר הגנה. באופן רשמי, אין יותר הוטו וטוטסי ברואנדה. החלוקה השרירותית שיצרו הבלגים לפני כמעט 100 שנה, שהובילה בסופו של דבר לרצח העם המהיר ביותר בהיסטוריה (למעלה ממיליון בני אדם במשך 100 ימים), בוטלה. כמובן שהרואנדים יכולים לזהות מי הוא מי, אבל נושא השבטים נהיה טאבו.

     

    התקווה היא שהדור הנוכחי פשוט לא ידבר על זה. הדור הבא יהיה מודע לזה רק מתוך סיפורים, והדור שאחריו כבר לא ייחס לחלוקה כל חשיבות (מלבד זו ההיסטורית). המדינה, וקגמה בראשה, צועדת קדימה בצעדי ענק: היא מרושתת בסיבים אופטיים לתקשורת מהירה ואיכותית, בקיגאלי נבנה בית הכנסים הגדול באפריקה, והשאיפה היא שלכל ילד יהיה בית ספר יסודי במרחק הליכה. האווירה השוררת היא אופטימיות זהירה, על אף צללי העבר שמרחפים מעל. חרף כל הקשיים שעמם נאלצה רואנדה להתמודד, היא בכל זאת הצליחה לבנות את עצמה ולהגיע למה שהיא היום (ולמה שתהיה בעתיד), ואי אפשר שלא לתהות שאולי גם אנחנו יכולים...

     

    • הכתבה פורסמה בגיליון ספטמבר 2011 של הירחון "טבע הדברים "

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "רואנדה: מכמעט "טוטאל לוֹס" למודל לחיקוי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    2 יתומות מתוך 800 אלף עד מיליון יתומים
    צילום: אודי גורן
    בבית היתומים מגישים בוגאלי - קמח תירס עם מים ברוטב שעועית
    צילום: אודי גורן
    חלק קטן של שמות הנרצחים חקוק על לוח
    צילום: אודי גורן
    מומלצים