"הפלסטינים מפסידים מיליארדים בגלל הכיבוש"
לפי דו"ח מחקר שהזמין משרד הכלכלה הפלסטיני, לולא הכיבוש הישראלי, הכלכלה הפלסטינית היתה גדולה כמעט פי 2. "הפלסטינים מפסידים 6.8 מיליארד דולר בשנה בגלל הגבלות על תנועה, מים וחשמל, כריית מחצבים, יבוא וייצוא ואי ניצול משאבי ים המלח". ישראל מוצגת כאשמה הבלעדית
- לקריאת הדו"ח לחצו כאן
הדו"ח מתאר כשלים בכלכלת הרשות הפלסטינית כמו גם בכלכלת רצועת עזה, שנגרמים בשל ההחזקה הישירה והעקיפה של ישראל בטריטוריות אלה. יש לציין כי לא מובא בדו"ח האשם התורם של הפלסטינים למגבלות, כמו שלטון החמאס בעזה וירי טילים אל עבר ישראל, וכן אין בו ביקורת על מדיניות ניתוב כספי התרומות שניתנים לרשות. מתוארות בו רק המגבלות שמוטלות על הפלסטינים על-ידי ישראל וההפסדים הנגרמים מכך.
בדו"ח של המכון, שמחקריו ממומנים לרוב על-ידי מדינות באיחוד האירופי, ארה"ב וקדנה, נאמר כי הכיבוש שומר על הכלכלה הפלסטינית קטנה, ובנוסף, פוגע באיזון הפיסקלי הפלסטיני בשתי דרכים: פגיעה ישירה - באיסוף קולקטיבי של מסים בגלל איסור על הרשות הפלסטינית לפעול כגובה, ופגיעה עקיפה - על-ידי הקטנה מלאכותית של גודל הכלכלה הפלסטינית ל-438 מיליון דולר בשנה.
כלכלת הרשות הפלסטינית תלויה כיום בהעברת כספי מסים שגובה עבורה מדינת ישראל מבנקים ישראלים, וקבלת תרומות ממדינות האיחוד האירופי, ארה"ב והבנק העולמי. בדו"ח נטען כי "ללא הכיבוש, הרשות הפלסטינית תוכל לנהל מאזן פיסקלי חיובי ולהפסיק את התלות שלה בסיוע של תורמים".
| גורם | שווי ההפסד |
| הסגר על רצועת עזה | 1.9 מיליארד |
| הגבלות מים | 1.9 מיליארד |
| הגבלות על משאבים טבעיים | 1.8 מיליארד |
| הגבלות על מתקנים | 493 מיליון |
| הגבלות על יבוא וייצוא | 288 מיליון |
| הגבלות על תנועה | 184 מיליון |
| תיירות ים המלח | 143.5 מיליון |
| עקירת עצים | 138 מיליון |
בין המגבלות על הכלכלה הפלסטינית: הגבלות על כריית חצץ ואבן, משאב מקומי חשוב, שישראל עושה בו שימוש נרחב. בגדה יש פוטנציאל כרייה בסך 900 מיליון דולר. כמו כן מתוארת הגבלת ניצול שדה הגז "עזה מרין", מול חופי הרצועה, מה שמגביל את הרווח שניתן להרוויח ממנו, אך בעיקר מגביל את עידוד ייצור החשמל העצמאי ברצועה.
יכלו להרוויח מקוסמטיקה ותיירות ים המלח
בדו"ח אף נמדדים ההפסדים שנגרמים לכלכלה הפלסטינית מאי כריית מינרלים מים המלח. בעוד שירדן וישראל כורות זרחן וישראל כורה מגנזיום וברומין, נכתב בדו"ח, נמנעת גישת הפלסטינים למאגר העשיר. בנוסף, טוענים הפלסטינים, נמנעים מהם רווחי חברת הקוסמטירה "אהבה", בסך 150 מיליון שקל (לפי נתוני 2009) מטיפולי עור ומוצרי קוסמטיקה המגיעים מים המלח. כן נמנעת מהם הגישה לרווחי תיירות ים המלח והסביבה.
ישנן גם הגבלות על ייצור חשמל ומים: "אם הכיבוש לא היה מונע גישה לנהר הירדן ולים המלח, ומגביל את הגישה לאקוויפר מי התהום של הגדה המערבית, הרשות אמורה היתה להרוויח עוד 1.9 מיליארד דולר מחקלאות ו-1.2 מיליארד דולר ממשאבי המינרלים של ים המלח", נאמר בדו"ח. "ישראל נוטלת מים מאקוויפר הגדה המערבית וכמעט 60% ממימי נהר הירדן, בעוד שלפלסטינים אין גישה למקורות אלה".
מובאות גם דוגמאות למגבלות על יצוא וייבוא: הכנת מסמכים לייצור לוקחת בישראל 4 ימים ועולה 110 דולר; בעוד שבגדה מערבית ההליך אורך 10 ימים ועולה 310 דולר. הכנת מסמכי יבוא אורכת 4 ימים בישראל ועולה 120 דולר ואילו ברשות ההליך אורך 17 יום ועלותו: 350 דולר.
"הדו"ח מראה את תג המחיר של הכיבוש"
הרשות הפלסטינית מתכוונת להפוך את הבדיקה הזאת המכמתת את עלות המגבלות שמטילה ישראל על הכלכלה הפלסטינית, לפרסום תקופתי קבוע. ד"ר חסן אבו ליבדה, שר הכלכלה הלאומית: "הדו"ח הזה מראה את תג המחיר של הכיבוש ומראה כמה הוא המכשול המרכזי לצמיחה של כלכלה פלסטינית יציבה, כפי שנאמר גם על-ידי מספר ארגונים כלכליים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, UNCTAD ו-IMF.
"זו אחת מהסיבות הרבות בגינן היה עלינו לגשת לאו"ם ולומר לקהילה הבינלאומית שהכיבוש חייב להסתיים. לא משנה מה העם הפלסטיני ישיג במאמציו שלו, הכיבוש מונע מאיתנו מלמצות את הפוטנציאל שלנו כאנשים חופשיים בארצנו. הקהילה הבינלאומית צריכה להבין שאחת הסיבות לסירוב של ישראל להוות פרטנר הנכון לשלום, היא הרווחים שהיא מניבה בזכות היותה כוח כובש".
בהודעה לעיתונות נאמר: כי: "רוב המגבלות האלה מיושמות מאז 1967, והן משקפות מדינות קולוניאליסטית, שמנצלת את שאביהם הטבעיים של הפלסטינים לטובתה האישית.
"מדיניות הניצול הזאת מלווה ברצון הישראלי למנוע כל תחרות של הפלסטינים עם אינטרסים כלכליים ישראלים, כפי שאמר יצחק רבין ב-1986: 'לא יינתנו שום אישורים להרחבת החקלאות והתעשייה באופן שיתחרה עם מדינת ישראל', משפט זה משקף סדרה של מכשולים במכס, תנועה ובממשק, שמונעים פיתוח של מגזר סחורות פלסטיני וסחר עם פרטנרים שאינם ישראלים. ההגבלות האלה נעשו עמוקות יותר, ופי הערכות ב-2010 הן גדלו כמעט לשווי של כל הכלכלה הפלסטינית".
לפנייה לכתב/ת 
