במקום יומולדת שנה קברנו אותך. דמעות של דודה

יונתן הם קראו לו, ולתינוק היו פני מלאך.

הפיגוע בו נהרגו אשר ויונתן פלמר ז"ל:

• אב ובנו התינוק נהרגו בתאונה ליד קריית ארבע

• החשד: האב ובנו התינוק נהרגו מיידוי אבנים

מיכל נפרדת מחברתה הטובה רותי פוגל ז"ל:

• "בשבילי תמיד תהיי רותי"; פרידה כואבת מחברה

אמרו לך פעם שאתה דומה לבן ארצי?

בכל מפגש משפחתי התווכחנו בצחוק למי הוא דומה. "הוא כזה פלמר", טענתי בקביעות, "תסתכלי על עיניים שלו, ממש אשר". והגיסות האחרות טענו שרואים שהוא ממשפחת פרץ - פנים כאלו עגולות הן הסמל המשפחתי לנו.

אשר פלמר (משמאל) עם בעלה של מיכל, יששכר. "אני כלל לא מעכלת מה שקרה" (צילום: באדיבות מיכל פרץ)

אשר נכנס למשפחה לפני למעלה משנתיים, כשיוסף, אחיה של פועה, החליט לשדך בין חברו הטוב מתקופת הילדות ובין אחותו - ולא היה מאושר ממנו כשחברו הטוב הפך במהרה לגיס.

"אמרו לך פעם שאתה דומה לבן ארצי?", שאלתי אותו כשפגשתי בו לראשונה, והוא רק צחק במבוכה ושאל מי זה. בחור שקט עם אור בעיניים, חיוך תמידי וצחוק מתוק. אי אפשר שלא להתחבר אליו מיידית, שלא להתאהב בו, במתיקות, בעדינות, שלא לשמוח ולהודות לה' בכל פעם מחדש על שהוא הפך לחלק מהמשפחה, שהוא זכה בפועה שלנו והיא בו, על שאחרי שנים של פגישות והיכרויות ודייטים זה סוף סוף הגיע - והיה שווה את כל הציפייה.

והם היו הזוג הכי מתוק שהכרתי. בכל פעם שראיתי אותם יחד התפעלתי איך האושר שלה מקרין החוצה, מייפה אותה, מרכך. והאושר הזה היה אשר, שהשתלב באופן כל כך טבעי במשפחה שלנו עם האחים והגיסים.

ויונתן הקטן, שכולנו התפעלנו מיופיו המיוחד. זוג עיניים תכולות כמו הים, חיוך שובה לב, ילד של פרסומות. בדיוק לפני חודש, כשנפגשנו כל משפחה המורחבת ל"על האש" בפארק גילה גילינו שהוא כבר יודע ללכת, ובנותיי, שחר ונועה, התגלשו איתו בלי הפסקה במגלשה בגן השעשועים, לא עזבו אותו לרגע ולאורך כל הדרך בחזרה הביתה לא הפסיקו לדבר עליו ולומר לי שהוא "כזה מתוק וכל הזמן הוא מחייך".

ושוב, בשורות האיוב בטלפון 

קבענו להיפגש כל הגיסות בבית קפה לקראת השנה החדשה, להרים כוסית, לתכנן באיזה יום מימי חול המועד סוכות נפגשים כולם, כמידי שנה, בסוכה הגדולה שלנו.

הלוויית אשר ויונתן פלמר ז"ל. במקום מסיבת יומולדת (צילום: נועם מושקוביץ)

וכולנו חושבים על פועה, והלב נקרע. זה הסיוט של כל אמא. ברגע אחד לאבד בעל יקר, אהבה עמוקה, קשר כל כך מיוחד שאין שני לו, ותינוק קטן שעוד לא חגג יומולדת. תינוק יפה תואר שהיה אמור לקבל ביום שלישי האחרון מאימו משאית ומכוניות קטנות במתנה, אותם קנתה כשחיכתה שאביו יגיע איתו לירושלים, אחרי נסיעה מהבית, להורים.

ואח או אחות קטנה שהיו הופכים אותו לאח הגדול, לאח הבכור, בעוד כמה חודשים.

ובמקום זה לוויה.

איך אני מסבירה זאת לעצמי?

ואיך מספרים לילדים שבן דודם האהוב כבר לא פה? ומה עונים להם

על מטר השאלות? ואיך מסבירים לילדה בת שש מה זה מוות? הרי מוות שייך לאנשים מבוגרים, זקנים, שהגיעו לשיבה טובה, ולא לאשר הדוד האהוב שלהן, ולא לתינוק קטן ומתוק.

ואיך אני מסבירה זאת לעצמי? הרי חשבתי שעם משפחת פוגל מיציתי את מכסת הדמעות והכאב שיכולים מעמקי הנפש להכיל. ומה יהיה איתי, שאני כלל לא מעכלת מה קרה? שאני מרגישה כאילו אני בסרט הלא נכון?

ואולי זה לא נורא להרגיש ככה, כאילו אני בחלום, ותיכף אתעורר. תיכף יגיע הבוקר, יעלה השחר ועימו כמה קרני שמש מלטפות של יום חדש, ואני אצחק שהכל היה רק חלום. חלום רע, אבל חלום.

ואפשר להתקשר לפועה ולאחל לה מזל טוב ליומולדת של יונתן, שנולד בדיוק לפני שנה.