מורה טוב? זה לא משהו שמודדים במיצ"ב

בסוף השבוע פגשתי חברה שילדיה הבוגרים (הבכור שבהם כבר מצפה לבנו הבכור) למדו בחטיבה אליה עבר השנה בני. "איזה כיף לכם. בטח תלמדו עם עמי המורה להיסטוריה. הוא המורה שהילדים שלי לא ישכחו לעולם. הוא מורה לחיים. בזכותו כולנו בבית אוהבים היסטוריה", היא התרפקה על הזיכרונות ופנסי הנוסטלגיה, כשעיניה האירו את בית הקפה בו ישבנו.

הטורים האחרונים של ענת בערוץ הורים:

• גן במקום העבודה זה טוב להורים? ממש לא
• 55% מרגלים אחרי הילד בפייסבוק. למה לא יותר?
• זהירות, טלוויזיה: מה אתם לא רוצים שהילדים יראו 

גם לי היה מורה להיסטוריה כזה, וכך מצאתי את עצמי נוברת בתאים האפורים ומעלה אל השולחן את יצחק שרפזון, המורה הקופצני מתיכון "אהל שם" ברמת גן, שעמד ליד הלוח במכנסיים רחבים מוחזקים בחגורה חומה, אליהם נדחסו ברישול חולצות מכופתרות-משובצות, משקפיו מרקדים על אפו ותלתליו הקפיציים מתפרעים בשעה שהרביץ בנו תבוסות ונצחונות, בגידות ובריתות, תאריכים וציטוטים. קולו העולה ויורד כאזעקת מלחמה הותיר דרוכים גם את מי מאיתנו שלא התעניינו בחומר, ועבור האחרים הוא היה מופע נודד ומרתק – בין הלוח לדלת, בין אימפריות לשושלות מלוכה, בין העבר להווה. המספרים, נהג לומר, זה לא חשוב. העיקר זה הסיפור. גם במבחנים לא דרש מאיתנו לצטט תאריכים, אבל אבוי למי שלא צלל למצולות הסיפור.

כאשר התפרסמו בשבוע שעבר תוצאות המיצ"ב, המראות שיפור זניח בהישגי התלמידים בישראל, ושר החינוך יצא לנפנף במספרים, אני לא הייתי שותפה לחגיגות. משמעות המספרים הללו, מבחינתי, היא שהמערכת בסך הכל לימדה את עצמה כיצד להכין את התלמידים למבחנים הקובעים. ההתעקשות על מירוץ אחר ציונים ומספרים הוא לא הפתרון להבראת מערכת החינוך והוא לא מה שיהפוך את התלמידים בישראל למבוגרים בעלי כישורי החיים שעליהם להיות. מה שיעשה את השינוי במערכת הוא אך ורק המורים הנכנסים לכיתות מדי בוקר ומחנכים את ילדינו. ככל שיעמדו ליד הלוח יותר יותר מורים הרואים בעבודתם שליחות לחיים וככל שנצליח לשמר את "המורעלים על המקצוע" בתוך המערכת, כן ייטב לילדינו.

מורה לחיים - שלא חולף עם הרוח

מהשיעור השליש עם המורה עמי חזר הבן שלי עם כל הפנסים דלוקים בתוך העיניים. "הוא גורם לי לחשוב במקום לגרום לי לכתוב. אני לא יודע למה, אבל הוא פשוט מרתק", הסביר. במהלך חופשת ראש השנה לא הפסיקו המורה ותלמידו הנרגש להתכתב ביניהם בפלטפורמת ההודעות המיידיות של בית הספר. הנושא: יהודה איש קריות.

"תחקור את המקור של השם שלו", זרק המורה קצה חוט בערב ראש השנה, והטיל אותנו למסע מרתק בין שפות, מסעות צלב ואימפריות נכחדות. רק אור נרות החג הצליח להתחרות בשלהבת האישונים. מילונים נפתחו, אנציקלופדיות שהעלו אבק הורדו מהמדפים, סבים וסבתות גוייסו למען פירוק השם והרכבתו מחדש בלטינית, ביוונית, בעברית וחוזר חלילה. ואפילו הוויקיפדיה מעולם לא נחפרה לעומק כל כך – עוד קישור, ועוד חלונית ועוד לינק.

בבוקרו של החג, בעוד כולנו (כולל גוגל, כלבת הבית) גונבים עוד שעת שינה, השכים התלמיד למחשב, בולע את תשובת המורה מהלילה, מעכל את תגובתו על כיוון המחקר. בכלל, עצם השימוש במילה "מחקר" ככסות לעבודה של תחילת השנה עושה כנראה הבדל עצום בחשיבות המיוחסת לעניין. אז מי אמר שהטכנולוגיה הורגת את הסקרנות? מסתבר שגם בדרקון-המידע יש לדעת כיצד לשלוט, במטרה לכוון היטב את ריקוד המכונה.

במוצאי החג אנחנו מתבשרים שהמחקר נמצא רק בחיתוליו ושכדי להשלים אותו, נצטרך להשיג מילון לטיני (טוב שיהיה בהישג יד), ללכת לספריית בית אריאלה כדי לנבור במקורות מידע שאין לנו על המדפים (איזה מזל שלא מסרתי את האנציקלופדיות) ואולי אף להגיע עד לספריית החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. אבל אפס תלונות מצד החוקר הנרגש. רוח ההתלהבות של המורה המנוסה מגרשת כל זיק של מה שיכול היה להתפרש כמאמץ מיותר.

"את יודעת, היום בכיתה הבנתי שלא רק איתי הוא מתכתב במייל. עוד ילדים שואלים אותו שאלות והוא עונה", עודכנתי בארוחת הערב, ועוד לפני שסיים את הביס האחרון כבר קם מהשולחן. "אני חייב להשלים עוד סעיף בעבודה".

מורה שבא מאהבה

אם נפל בחלקכם מורה שכזה – זכיתם. זכיתם באדם שיהדהד עבור הילד הפרטי שלכם את ההבדל בין אדם שהולך לעבודה לבין אדם שהולך לעבוד. בין אדם שבא מאהבה לבין אדם שבא כי אין לו ברירה, בין אדם שעושה את מה שהוא אוהב לאדם שעושה את מה שהוא חייב.  

"תנחשי מה? הבן שלי לא מפסיק לדבר על המורה להיסטוריה", סימסתי לחברתי, שענתה "זכיתם, הוא אדם מדהים".

גם המורה שלי להיסטוריה, מר שרפזון, היה אדם מדהים. הפעם היחידה בה העתקתי במבחן הייתה במגן בהיסטוריה. הרגשתי שאני לא שולטת מספיק טוב בחומר, שלא צללתי לתחתית הבאר, כפי שנהג לבקש מאיתנו, וליתר ביטחון עמלתי על הכנתם המדוקדקת של "שליפים" בתוליים, כתובים בכתב יד צפוף ובעט אדומה.

בזמן המבחן הנחתי את השליפים המפלילים מתחת לג'ינס הבאגי הבהיר, ונראה שמשהו בתנוחת הישיבה המתוחה הסגיר את כוונותיי. לא חלפו עשר דקות מיוזעות של מבחן, והמורה המנוסה התביית על סביבת השולחן שלי, חג מעלי כמו נשר שמריח את הטרף. לאחר ששאל האם אני מחביאה משהו מתחת למכנסיים, ביקש ממני לקום וחפן את הפתקים שהכנתי בשקדנות יתרה. "את ממש לא צריכה את זה", פסק והתגלגל אל עבר פח האשפה הירוק שליד הדלת. "את יודעת את החומר. תכתבי את הסיפור".

אני לא זוכרת כמה קיבלתי במגן בהיסטוריה, או אפילו בבחינת הבגרות. זה גם לא באמת חשוב. עובדה שאת המספר שכחתי, אבל את הסיפור, ובעיקר את התגובה האצילית של המורה שלי, אני זוכרת לפרטי פרטים.

הכותבת היא מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת ידיעות ספרים. לעמוד הפייסבוק של ענת לחצו כאן.