"א', תחסל אותם": השאלות המטרידות מתעוררות

"א',תחסל אותם" הוא סרט דוקומנטרי מצוין בכל אמת מידה: הוא מטפל בסיפור חשוב (פרשת קו 300, רצח שני מחבלים כפותים בידי אנשי השב"כ ומסע הכסת"ח הענק בעקבות המעשה), ואז עושה שימוש בשחזור מדוקדק ומקצועי בצד חומרים חדשים שטרם נחשפו (אברהם שלום ודורית בייניש בהרצאות בכנסים סגורים, זיכרונות של יוסי גינוסר).

• ביקורות וכתבות נוספות בעמוד הפייסבוק שלנו
  

הוא מציג תמונה כוללת ומאוזנת של הכשלים החמורים שנתגלו לאורך חייה הארוכים-מדי של הפרשה: הסיאוב בשב"כ, אזלת ידה של המערכת המשפטית, רצונם העצום של ראשי הממשלה יצחק שמיר ושמעון פרס לגרום לפרשה להיעלם מבלי שהרוצחים (כן, בחורינו המצויינים, שהרגו את שני המחבלים במכות, הם גם רוצחים, ושום התפתלות מילולית לא תעזור למחוק את זה) יועמדו לדין. השיא הוא כמובן ניצחונו של הסיאוב האולטימטיבי,השימוש של נשיא המדינה דאז חיים הרצוג בנשק החנינה, ועוד חנינה מראש, לפני הליך משפטי כלשהו, כדי לקבור את הפרשה ולאפשר לאחראים - ביניהם אהוד יתום - לפתח קריירות נאות בחסות ההגנה הפוליטית הצמודה לה זכו.

עקב בצד אגודל מתחקים גידי וייץ ונדב עשהאל, יוצרי הסרט, אחר השתלשלות המאורעות: הנה האוטובוס החטוף, הנה כוחות הביטחון שהשתלטו עליו, הנה התצלום המרשיע של אלכס ליבק (שלא היה שם לבדו. גם ענת סרגוסטי צילמה ל"העולם הזה") שבו נראים המחבלים יורדים חיים מהאוטובוס בניגוד להודעה הרשמית. והנה תחילתה של הבעיה, או "החבילה", כפי שאברהם שלום קרא לאירוע אחרי שנים: לא מעשה הרצח עצמו הוא שהדאיג את מקבלי ההחלטות. לא העובדה שקבוצה של אנשים בשירות המדינה, חמושים לגמרי ולא מאויימים בכלל, עמדו מול שני מחבלים כפותים וחבטו בהם עד שאלה מתו. הרצח הוא עניין שולי בפרשה.

פרשת קו 300. הרצח הוא עניין שולי

מה שחשוב בעיני כולם - השחקנים המרכזיים כמו גם היוצרים - הוא המשמעויות האפשריות העתידיות: האם יתכן שהשב"כ יפעל כארגון שאמות המידה שלו הן פנימיות וחשאיות ויכולות, ברגע לא נכון, להיות מופנות כלפי אזרחים בישראל? האם יתכן עוד שהשב"כ יוכל לטפול האשמות ולהעליל על אחרים (איציק מרדכי, אותו האשימו ברצח), לזרוק משורותיו את מי שמתריעים על הכשל, לשקר למערכת הפוליטית ולשתק את המערכת המשפטית? לא יתכן, יאמרו הטהרנים וחובבי המוסר הציבורי. יתכן. עובדה, זה בדיוק מה שקרה - יאמרו אוהדי הריאל-פוליטיק, כי מה שנחשב בשעתו ל"תיקון" - פרישתו של אברהם שלום מראשות השירות - אינו אלא מחווה פקידותית זעירה ביחס לממדי הכשל. והכשל, באמור, הצליח: איש לא נתן את הדין.

למרות שחלק מהצופים, ואני ביניהם, מבוגרים די הצורך לזכור את עוצמת הטלטלה בזמן אמת - הסרט הצליח לרתק אותי כאילו היה פיצ'ר עלילתי חדש לגמרי. הסיבה טמונה בעיקר בקצב העריכה הנכון, בשילוב של עדויות חושפי הפרשה - פלג רדאי,ראובן חזק ורפי מלכא - עם צילומי אווירה, קריינות

אפקטיבית ומינורית וכמובן, החומרים המצויינים שנפלו לידי היוצרים - הרצאה של דורית בייניש והרצאה של אברהם שלום, ששתיהן פורקו לחלקים קטנטנים והוצגו במהלך הסרט ברגעים הרלוונטיים לשחזור וכך, דווקא כשהוצאו מהקשרן, הפכו להיות למגנטים שחיברו את הצופים למסך.

בתוך כך אפשר היה כמעט לשכוח שדורית בייניש כמו גם אברהם שלום לא התראיינו לסרט, ששמעון פרס לא ירד ממרומי נשיאותו כדי להסביר מדוע הגה את פטנט החנינה לאחראים למעשה ואיך הוא ישן בשקט בלילות מאז, ושאף אחד מאיתנו לא יודע מה אירע בשב"כ מאז הפרשה ההיא ובגללה, ומה עוד יכול להתרחש בארגון שרוצחיו זוכים לאהדה כה גורפת של המערכת הפוליטית. אלה השאלות עמן נאלצו אזרחים מודאגים להירדם אחרי הסרט: גדולתו היא בכך שמעבר לזמן, בחלוף השנים, הוא הצליח לעורר אותן מחדש.