שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טאהא מוחמד עלי הלך לעולמו: שירים מאנתולוגיה
    "השירה אפשרית/ במקום כלשהו/ מאחורי ליל המילים/ מאחורי ענני השמע/ מעבר לחשכת הראייה/ מאחורי דמדומי המוזיקה". שירים מאת המשורר טאהא מוחמד עלי שהלך לעולמו

    זלזלים נופלים

     

    1.

    לא המוסיקה

    ולא גדלות התואר וההון

    אפלו לא השירה בכבודה ובעצמה

    לא ינחמו אותי

    על מעוט שנות חיו של האדם

    ועל כך שב"המלך ליר"

    80 עמודים וזהו,

    ועל עצם האפשרות

    שמישהו יענש

    בבן סורר.

     

    2.

    שם

    מאחורי שדות זרועים פלדה

    שם הים

    את בנו-בכורו לועס.

    כל מולד

    חונים, מפקִדה לפקִדה,

    צלבנים חסרי-בינה

    ההולכים ופוחתים.

     

    3.

    אהבָתי אותָך

    היא הגדולה

    אלא שאני ואת והאחרים

    יצורים רגילים.

     

    4.

    שירי

    מעבר לשירה

    כי את מעבר לנשים.

     

    5.

    וכך שישים השנים חלפו

    עד שהבינותי:

    אין שתיָה טובה ממַים

    ואין מאכל טעים מלחם

    ואין ערך ממשי לשום אמנות

    אם לא תרבה חדוה

    בלב האדם.

     

    6.

    אחרי שנמות

    והלב המיוגע יפשיל

    את אחרוני עפעפיו

    על כל אשר עשינו

    על כל אשר יִחלנו

    על כל אשר חלמנו

    התגעגענו

    חשנו –

    השנאה תתנַון אז

    ראשונה

    בתוכנו.

     

    השיר ה"זלזלים צונחים להם" מופיע בקובץ "תבערה בבית הקברות של המנזר" (1992)

     

    נקמה

    לפעמים

    עולה בי הרצון לערוך

    דו-קרב

    עם האיש

    שהרג את אבי

    והרס את ביתי

    והפך אותי פליט

    בארץ האדם הצרה:

    אם יהרוג אותי

    אזכה במנוחה

    ואם אמית אותו

    והנה נקמתי את נקמתי.

     

    *

    אבל

    אם יתברר לי

    בעת הדו-קרב

    שליריבי אם

    הממתינה לשובו

    או אב

    המניח את יד ימינו

    על חזהו, על מקום הלב,

    בכל עת שבנו מאחר להגיע -

    אזי לא אהרוג אותו, אם

    ידי תהיה

    על העליונה.

     

    *

    בה במידה

    לא אחסלו

    אם יוברר לי

    שיש לו אחים ואחיות

    האוהבים אותו

    והוא חסר להם

    בכל-עת-תמיד,

    או שיש לו אשה המצפה לבואו

    וילדים שהעדרותו קשה עליהם

    ומתנותיו משמחות את לבם,

    או אם יש לו

    ידידים ורעים

    או שכנים ומכרים

    חברים שהכיר בבית הסוהר

    או היו שכנים למטתו בבית החולים

    או חברים מימי בית הספר

    המתענינים במעשיו

    ובכל הזדמנות

    מוסרים לו ד"ש.

     

    *

    אבל אם יהיה בודד

    כענף שנגדע מאילן

    לא ידידים, רעים, שכנים

    לא מכרים, לא אב, לא אם

    ולא שותפים לדרך

    אני, הלא, לא אוסיף משלי

    למכאובי בדידותו

    לסבל גויעתו

    לתוגת כליונו.

    אסתפק בכך שאתעלם ממנו

    אם אתקל בו בדרך,

    ואשכנע את עצמי

    שעצם ההתעלמות

    עצמה

    היא סוג של נקמה.

     

    נצרת, 15 אפריל 2006

     

    בלי נדר

    אַלְבִּירֶה עיירה יפה

    ובה מלון יפה.

    בחדרי מראה יפה

    שהיא – באל נשבעתי – המראה היפה

    שראיתי מימי.

     

    באלבירה היפה

    במלונה היפה

    בחדרי היפה

    בבוקר מקסים זה

    שלחתי לעבר המראה היפה שלי

    מבט של בוקר טוב

    והיא הראתה לי, בחדווה, בלי נדר,

    בחור עליז

    שמניין שנותיו

    כששים ושמונה.

     

    סביר בהחלט

    סביר בהחלט

    שתצפה למעשים טובים

    מידיד חכם

    אבל ידיד אוויל

    חסד יעשה עמך

    אם יחסֹך ממך

    את נזקו.

      

    אופטימיות

    צועניה

    מהמזרח הקדמון

    ענתה לי:

    -התשובה לשאלתך, סבא,

    נהירה לי

    ונראה

    שגם לך התשובה

    ידועה.

    מעט בכיך, סבא,

    בילדותך

    ודלות דמעותיך

    בילדותך ושחר נעוריך

    הם אשר

    סבכו אותך בחוב אדיר

    לבנקי הדמע

    ולקופות הבכי.

    החובות הישנים

    הבלתי מסלקים

    לקופות הדמע

    במועדי סלוקם

    בילדותך ועלומיך

    והמצטבר מחובות דמעותיך

    שלא סלקו

    לבנקי הבכי

    במועדי סלוקם

    בשחר עלומיך

    וראשית אונך

    השליכו אותך, סבא,

    אל פנת החובות הצטברות.

    - אבל

    האם נכון הוא, עלמתי-תמתי,

    שלדמעות יש בנק

    וגם קֻפה

    יש, באמת,לבכי?

    - יש, אכן, סבא,

    יש בהחלט.

    וכי אין בנק לחקלאות

    ובנק לדם ובנק למידע?

    וכי אין בנק לסחר

    ובנק לתעשיה?

    אפילו לאברי הגוף

    יש בנקים וקופות

    ומדוע לא יהיה

    בנק לדמעות?

    ומדוע לא יהיו

    קופות לבכי?

    והבעיה היא, סבא,

    שהתרשלת לשלם

    במועדי הפרעון

    ושכחת את ענין חובות הדמע

    שצריך היית להזיל

    אז.

    - אבל, עלמתי-תמתי,

    בילדותי

    כמעט שלא היה

    על מה לבכת,

    בימי עלומי

    ושחר נעורי

    וראשית אוני

    לא היו סבות לבכי תמרורים

    ולדמעות שליש.

    הבית היה ביתם

    והם דרו בו

    והמון השכונה ישבו גם-יחד

    וחבל הקלוע באותה עת

    לא מרפט, לא מהוה.

    - נכון, סבא, נכון.

    ואני יודעת גם

    שרסיסי בכיך

    בילדותך

    וטפות דמעך

    בעלומיך ובשחר נעוריך

    וגם מעוט בכיותך

    בימים ההם

    לא צמקו אלא במעט-קט

    את אשר התחייבת

    אז.

    אלא ש...

    מה אומר אני

    ומה ערך לתלונותינו

    לנכח מצדות הרבית?

    ומה יועיל זימון הבנקים לדין

    ומה פרי יתן נגוח הקופות?

    כי המעט המעט הזה

    התרבה עם הימים, סבא,

    גדל והתעצם

    לארך השנים

    בשל הרביות

    שעליהן הם מכריזים

    ורביות-דרביות

    ומעליה פתאומית

    ביקר המחיה

    ועלית משכרות הפקידים

    והיועצים והגמלאים

    וכל השאר –

    ודמי תווך

    ובונוסים

    וביול

    ומתן תשר

    ומשכרות שומרים ושוד השודדים.

     

    *

    צוענית המזרח הקדמון

    הניחה את אצבעה

    על החיוך המסתורי שעל שפתותיה:

    שפתה העליונה, הבולטת,

    ושפתה התחתונה, המקעקעת,

    והוסיפה, ופניה אורו:

    אלא שאני,

    אני אופטימית

    באשר לך.

    ברור לי בתכלית

    שעכשיו

    כשביתם

    אינו ביתם

    הכפר נקרע לגזרים

    והחבל נִקרע

    והתפוררה הסבלנות

    ונתפזרה התקוה,

    מה שברור לי עתה

    שאתה, סבא,

    פורץ כלך בבכי

    ודמעותיך נגרות.

    זהו הדבר שהרגיע אותי

    בענינך.

    הנה בזקנותך יכולתך אדירה

    לקיים את כל התחיבויותיך

    יהא זה חוב דמעותיך הישן

    ואפלו החדש, סבא.

    ולהחזיר עד תם

    את מכלול נדריך הישנים

    ואלה החדשים- כחמר שנוגע לעבר

    וגם להווה

    ומה שיגע בעתיד לבוא

    בסל בכיך, סבא יקר,

    וזהב פַּרְוַיִם.

     

    היכן

    השירה אפשרית

    במקום כלשהו

    מאחורי ליל המילים

    מאחורי ענני השמע

    מעבר לחשכת הראייה

    מאחורי דמדומי המוסיקה

    מה שגלוי

    ומה שאינו נראה

     

    שיריו של טאהא מוחמד עלי מובאים מתוך אנתולוגיה לשירה ערבית מודרנית,

    "כדים שבורים", העומדת לראות אור בהוצאת עם עובד, בתרגומו של חתן פרס ישראל פרופסור ששון סומך. טאהא מוחמד עלי נולד ב-1931 בכפר ספוריה. ב-1948 גלה מכפרו שנהרס, ומאז הוא התגורר בנצרת. הקים חנות עתיקות ומזכרות בכניסה לשוק בנצרת. ספר שיריו הראשון התפרסם ב-1983, "השיר הרביעי ועוד עשרה שירים". פרסם עוד ספרי שירה וכן קובץ סיפורים: "לרמות את הרוצחים" (1989), "תבערה בבית הקברות של המנזר" (1992), "אל, ח'ליף ונער פרפרים צבעוניים" (2002), "לא יותר" (2005). עלי הלך לעולמו אתמול (א') ב-2.10.2011.

     

    בעברית ראה אור ב-2006 מבחר תרגומים לשירתו במהדורה דו-לשונית ("שירים", הוצאת אנדלוס, מערבית: אנטון שמאס). בשנת 2000 ראה אור תרגום לאנגלית של מבחר משיריו, בהוצאת איביס הירושלמית, בתרגומם של פיטר קול, יחיא חיג'אזי וגבריאל לוין, תחת השם "Never Mind". הספר ראה אור מחדש במהדורה נרחבת ודו-לשונית (ערבית-אנגלית), בהוצאה האמריקאית Copper Canyon Press, ב-2006. כמו כן פורסמה באנגלית, בהוצאת אוניברסיטת ייל, ביוגרפיה של טאהא מוחמד עלי שכתבה עדינה הופמן ("My Happiness Bears No Relation to Happiness: A Poet's Life in the Palestinian Century").

     

    תודה מיוחדת למשורר ולסופר אלמוג בהר על הבאת השירים לפרסום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "טאהא מוחמד עלי הלך לעולמו: שירים מאנתולוגיה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יעל לרר
    טהאה מוחמד עלי. "שם מאחורי שדות זרועים פלדה שם הים את בנו-בכורו לועס"
    צילום: יעל לרר
    7 לילות
    מומלצים