בדיחות עם זקן: סצינות מסיינפלד בגמרא

במסכת נדרים בתלמוד הבבלי מסופר על רבי יוסי ורבי יהודה שאוכלים דייסה מאותה קערה - האחד בעזרת אצבעותיו והשני בעזרת מקל. רבי יהודה זועם על רבי יוסי: "עד מתי אתה מאכילני צואתך?" (שטפת ידיים?). מחזיר לו רבי יוסי: "ועד מתי אתה מאכילני רוקך?".

חובבי הסדרה "סיינפלד" ודאי יחייכו מיד לשמע המקרה, שמזכיר מאוד את סצינת ה"טבילה הכפולה". באירוע חברתי, ג'ורג' קונסטנזה טובל להנאתו צ'יפס בקערת מטבל ומותקף על-ידי בחור צעיר על כך שהוא טובל פעמיים ("דאבל דיפ" - טובל, אוכל, ושוב טובל...): "זה כמו לשים את פיך בקערה". 

לארי צ'רלס (כותב ומפיק בסדרה סיינפלד) אמר פעם: "אני משווה בין כתיבת סיינפלד לכתיבת התלמוד. יש לך הרבה מוחות מבריקים, הבוחנים סוגיה או דילמה אתית מכל זווית אפשרית".

צחוק יפה ללימוד?

האנלוגיה הזו, בין סיינפלד לתלמוד, עלתה בראשי לא פעם, גם תוך כדי צפייה בסדרה. מבנה הפרקים, הדיונים בין הגיבורים, הסיפורים השונים בפרק (המדברים ביניהם) בוחנים בדרך כלל שאלה (אמיתית או היפותטית) או נושא מזוויות שונות (לדוגמה: איך נכון להיפרד מחברה), ממש כמו בגמרא. גם

הנטייה להביא את הדברים לקיצוניות, לאבסורד, מזכירה מאוד את הפלפול התלמודי.

הגמרא בעצמה דנה בסוגיה הזו. במסכת פסחים היא מעמתת בין שתי עמדות - עמדה המדברת בשבח הלימוד מתוך שמחה (אמנם עמדה זו טוענת נגד לימוד מתוך "שחוק", אך עיון בהמשך יראה שה"שמחה" שמדובר בה היא שמחת ההומור) ומולה ניצבת עמדה המחייבת לימוד "רציני" בלבד, מתוך כובד ראש.

התלמוד מציע שני תירוצים לסתירה שבין ההצעות ללימוד המועדף: האחת, ההומור מותר לרב, אך אסור לתלמידים, והשנייה, ההומור מותר לפני תחילת הלימוד ממש, ואסור במהלכו. בכל מקרה, עיון בתלמוד מעלה לא-פעם את השאלה באיזה טון או סגנון נאמרו הדברים (סיפורים, אגדתות או דיונים המושכים באופן קיצוני לקוטב האבסורדי), ומחייב את הלומד לתת מקום גם לצחוק בתהליך הלמידה והפרשנות.

החלק הקשה בהזמנה

הנה למשל, בדיון במסכת מועד קטן אומר האמורא שמואל: מותר לארס אישה בחול המועד, שמא יקדימנו אחר. אך אז מקשה הגמרא מדברי שמואל עצמו, במקור אחר, שציטט את רב יהודה בטענה כי "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני - לפלוני, שדה פלוני - לפלוני (ואם האשה מזומנת משמים לאדם מסוים, איך ישנה אפשרות שמישהו יקדים וייקח אותה?) ומתרצת הגמרא: קיים חשש שמישהו יתפלל, יבקש רחמים, וכך יבטל את ה"שידוך" השמיימי.

את הפער הזה, בין הזמנת דבר כלשהו לעצם קבלתו, מגלה ג'רי סיינפלד כשהוא מגיע לקחת את הרכב מחברת ההשכרה, ומתבשר על-ידי הפקידה שהרכב שהזמין (ו"יש לנו את ההזמנה שלך") איננו. על כך הוא מגיב: "לקחת הזמנה אתם יודעים היטב, אך את החלק החשוב ביותר - שהוא לשמור על ההזמנה - אינכם

יודעים. כל אחד יודע לקחת הזמנה!"

ואי-אפשר לסיים ללא כניסה מרשימה. הגמרא במסכת נדרים מספרת שלפני החתונה שערך ר' יהודה הנשיא לבנו, הוא אמר לאחד האורחים המיועדים - בר קפרא: "אל תבדח אותי, ואתן לך ארבעים סאה חיטה". ענה לו בר קפרא: "אתה עוד תראה שכל סאה שארצה - אקח".

מגיע זמן החתונה. דמיינו את התמונה: חתונה מכובדת ביותר (האב היה המנהיג הפוליטי והדתי של הישוב היהודי בארץ ישראל, גדול החכמים ובעל קשרים טובים עם השלטון הרומי). מן הסתם, בופה מפואר, תזמורת ברקע, אורחים רמי מעלה... הכבוד, ההדר, העושר והיוקרה עולים מכל פינה. ואז... בר קפרא נכנס לחתונה כשראשו מכוסה בסל נצרים גדול, מחופה בזפת! איזו כניסה! הוא ניגש לרבי ואומר - "תמדוד לי בבקשה ארבעים סאה חיטה שאתה חייב לי..."

אינני יודע כיצד נראה בר קפרא, אבל אחרי כניסה כזו מרשימה אני תמיד מדמיין אותו בדמות אלוף הכניסות - קוזמו קרמר.

עיון בסיפורים וסוגיות תלמודיות כאלו מעלה את ההשערה שללמוד תלמוד בלי חוש הומור - זה ממש לא רציני.  

• שמעון (שמקו) אל עמי הוא יועץ ארגוני עצמאי ומנחה במכון גנדל. בפסטיבל "הקהל" ה-15, שייערך בחול המועד סוכות ברמת אפעל, הוא יעביר את השיעור "בין רבא לסיינפלד- האם לחז"ל היה חוש הומור?"