שתף קטע נבחר

מבחן אלמודובר: מעיק או מבריק?

פדרו אלמודובר נותר אחת החידות הגדולות של הקולנוע: במאי שמייצר טלנובלות לקהל הרחב, אך עושה זאת תוך שמירה על תדמית איכותית. האם מדובר בגאון שהצליח לפנות להמונים או בשרלטן שעסוק במחזור קלישאות? ערוץ הקולנוע מנסה להכריע

איכות להמונים / לירון סיני

פדרו אלמודובר הוא אחד הקולנוענים היותר אהובים במדינתנו הקטנה. אולי זה בגלל שעלילות הסרטים שלו מושפעות מנרטיבים של טלנובלות, ואנחנו הרי אוהבים טלנובלות, אולי בגלל התווית האמנותית-איכותית שלו דווקא. אבל אולי הסיבה המרכזית שמצדיקה את החיבה לה הוא זוכה, היא פשוט העובדה שהוא מדבר לכולם.

 

חובבי קולנוע איכותי אוהבים אותו בגלל הקיטש המודע לעצמו והרפרורים הרבים לסרטים, של עצמו ושל אחרים. בבתי ספר לקולנוע מלמדים את הגישות האסתטיות ואת הדרך בה הוא מעצב דמויות ובונה סיפור קולנועי, והוא ייצר כמה דמויות בלתי נשכחות כמו הגיבורות של "נשים על סף התמוטטות עצבים" ו"דבר אליה", בין השאר.

 

אבל במקביל לתחכום, גם מי שהולך לקולנוע כדי ליהנות בשקט, בלי לחפש פרשנות סימבולית ואירוניה פוסט-מודרנית בכל פריים ופריים, זוכה באפשרות לחוות בלב שלם רכבת הרים קולנועית-רגשית. אלמודובר מגיש סיפורים צבעוניים, מופרכים מעל לכל דימיון, שמשוחקים בדרמטיות שמצליחה להיות אמינה איכשהו, לא פעם עם סוף סוחט דמעות - וכל זה עם תווית של איכות. מה רע?

 

גם בחירת השחקנים והשחקניות שלו משאירה משהו לטעם של כל אחד ואחת. לצד ייצוגים נשיים וגבריים של שחקנים ושחקניות בעלי מראה לא שגרתי, הוא מלהק גם נשים מהממות (פנלופה קרוז ואלנה אמאיה מהסרט החדש, "העור בו אני חי") וגברים מרשימים (אנטוניו בנדרס וגאל גרסיה ברנל, אם לציין שניים בלבד) שגם נתברכו בכישורי משחק מצוינים.

 

"דבר אליה". עם כל התחכום, בסוף הוא עדיין מדבר לכולם

 

הייצוג הנשי והגברי בסרטיו של אלמודובר מחפיץ באופן שווה את כולם. בעולם הקולנועי שלו לא רק נשים הן סמלי סקס, אלא גם גברים, וגברים המחופשים לנשים, ונשים המחופשות לגברים, וחוזר חלילה. הוא מגחיך את הסקסיזם האמיתי ממנו רבים מאיתנו סובלים בחוץ, ומאפשר לנו לצחוק עליו כשהוא ארוז בחליפות נוצצות, שמלות אדומות, עגילים גדולים, ליפסטיק מבריק ועקבים מאוד גבוהים.

 

מעבר לאופן הטיפול ולחגיגה שהוא מספק לעיניים, הנושאים בהם אלמודובר בוחר לטפל בהם מזכים אותו בנקודות נוספות. העיסוק בהעדפה מינית ומגדר בתוך קולנוע שלפחות אצלנו נחשב כמעט למיינסטרים, עוזר עם השנים להפוך את הנושאים האלו מטאבו למשהו שמותר לדבר עליו, להציג ולהיות.

 

שרלטנות ממוחזרת / אמיר בוגן

פדרו אלמודובר הוא חביבם של הנשים הנוירוטיות, גייז גרנדיוזים וחוקרי המגדר. אני יודע, אני מכליל. ואני גם הולך שבי אחר סטריאוטיפים מיושנים. פלקטיים. אבל אם לאלמודובר מותר לשחק איתם כדי לעשות עליכם מניפולציה, אז למה לי אסור כשאני רוצה לנפץ אותה?

 

מנקודת מבטם של ההמונים, גדולתו של הבמאי הספרדי נובעת מהשימוש שלו בתבניות ז'אנריות מוכרות כדרך לספר סיפורים מופרכים אך טעוני רגשות - סרטיו הם טלנובלות מקוצרות לקולנוע. גם מנקודת המבט של חוקרי הקולנוע, אלמודובר עושה שימוש באותן קלישות חבוטות, אולם זהו שימוש ציני שנועד לחשוף את האבסורד בין העלילות נטולות הרציונל לכמיהה שלנו לאמוציונל. מזויף או לא, העיקר שזה מעורר תגובה רגשית.

 

הוויזואליה העשירה לעייפה והפלסטית מורה על המקורות הפוסט-מודרניסטיים של יצירתו של אלמודובר ומרמזת על הביקורת התרבותית שלו, כפי שטוענים חוקרים רבים כל כך. התחבולה הנבזית הזו של אלמודובר היתה בוודאי פרץ של מקוריות חתרנית בשנות השבעים והשמונים, כמו מראה שבורה שמנסה לשקף תופעות חברתיות, לא פעם כאלו שנקשרו בטאבו.

 

אבל מה שהתחיל כאמירה סגנונית עם קריצה ביקורתית מחויכת ב"מבוך התשוקות", "הרגלים מגונים" ו"חוק התשוקה", המשיך כבדיחה ממוחזרת, לא מצחיקה ובוודאי לא כזו שמציעה ערך מוסף - לא מסר חברתי, פוליטי, היסטורי או פסיכואנליטי מהותי, וגם לא כזה הנוגע לחווית הצפיה שלנו. הוא מנסה לגרות את יצר המציצנות של הצופים, אבל השכבות היחידות שהוא חושף בפנינו הן שכבות של איפור. סרטיו הצבעוניים הם אולי תאווה לעיניים - אך אלו לא רואות מעבר למסיכה שהוא יוצק על גיבוריו.

 

"הרגלים מגונים". אין בעיה עם שרלטנות, אבל למה אותו הדבר?

 

המסיכה - יהיה זה כיסוי לאטקס, מסקרה או מסיכת אבוקדו - היא המעסיקה את אלמודובר, והוא לא ממש מחפש את הפרצוף האמיתי שמאחוריה (אלא אם כן הוא צוחק או מתייפח באופן קיצוני). מעריצי אלמודובר טוענים שמכאן נובעת מקוריותו של הבמאי, שמצליח לנוע בין זהויות ומגדרים, זאב בעור של כבש, כבש בעור של זאב, או גבר בעור של אישה וההפך - הכל הולך. אבל מכאן גם נובע הכשל של אלמודובר, שהוא מתעקש למחזר שוב ושוב.

 

התפיסה הדואלית של גוף ונפש היא זו המניעה את אלמודובר ויצירתו. כאילו ניתן הפריד ביניהם באופן טבעי. כאילו פני אדם, מיניותו או מנהגיו הם חליפה שניתן לפשוט וללבוש. אל תצפו להמשכיות וגם לא לכזו הנוגעת לפיתוחן של הדמויות. כמו בטלנובלה, תקבלו את תקצירי הפרקים הקודמים והבאים. לא תמיד יש קשר מתקבל על הדעת ביניהם.

 

שינוי, אם יש כזה, יסופר לנו על דרך הטלנובלה - מה אמא אומרת, איך החבר מהעתיד ינהג. אלמודובר מטפח רגישויות לטוויסטים עלילתיים קלישאתיים, לא לנפשו השברירית של אדם במשבר זהות. הלפני ואחרי שהוא מציג לנו נראה כמו פרסומת לשומרי משקל. הוא מעוניין בהיקפי מותניים, לא בבחינת כליות ולב. אלמודובר נשאר מעל פני השטח, לכל היותר מגרד אותו קצת. לפעמים קצת פוצע את העור, אבל אותו הרי ניתן להחליף.

 

אלמודובר הוא זייפן ובעולם הפוסט-מודרני בו אנו חיים יש מקום לשרלטנים אמנותיים שכמותו. אולם כשהעולם המזויף הזה ממחזר את עצמו, עוטה על עצמו את אותה מסיכה שוב ושוב, גם הקסם של הזייפנות נעלם. אם אתם חובבי עלילות פתלתלות אך מופרכות, אקזוטיות אך מוכרות, אישיות אך סטריאוטיפיות, אתם יכולים להרשות לעצמכם את זה. טוב, אתם ממש לא היחידים.

 

  • ומה אתם חושבים? אתם מוזמנים להמשיך את הוויכוח בטוקבקים

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פדרו אלמודובר. אחד האהובים במחוזותינו. בצדק?
צילום: mct
לאתר ההטבות
מומלצים