"לא אמרו לנו שרוצח בתי ישוחרר, אנחנו כלבים?"

"מה שעשו לנו זה יריקה בפנים. אנחנו צריכים לשמוע דרך אמצעי התקשורת שהמחבל שרצח את הבת שלנו משתחרר? מה אנחנו כלבים? אף נציג לא בא לשתף אותנו, כלום. כולם שמחים ורוקדים על הדם שלנו ועם כל הכבוד לאמא של גלעד שמחייכת, יש מאות הורים שהלב שלהם מדמם היום. ראיתי את נועם שליט תולה דגל כחול לבן בביתו, אני תולה היום דגל שחור!"

המילים הקשות האלה באות מפיו של חיים קריסי, ששכל לפני כ-11 שנים את בתו הבכורה יסמין בפיגוע דריסה בצומת אזור. הבוקר (יום א') הוא התקשה לשאת את העלבון כשגילה בעצמו שחליל מוחמד אבו-עולבה, הרוצח שלקח ממנו את בתו, הוא אחד מ-477 האסירים והאסירות שישוחררו במסגרת חלקה הראשון של עסקת שליט.

זירת הפיגוע בטרמפיאדה בצומת אזור (צילום דדי ליפשיץ)

אבו-עולבה נשפט לשמונה מאסרי עולם מצטברים לאחר שבבוקר 14 בפברואר 2001 דרס באמצעות אוטובוס קבוצת חיילות שעמדה בטרמפיאדה סמוך לצומת אזור. מטרתו היתה אחת - לרצוח ישראלים וכמה שיותר. 8 הרוגים ו-26 פצועים היה קציר הדמים של אותו יום. יסמין קריסי, תושבת אשקלון שהיתה אז בקורס קצינות ועשתה את דרכה לבסיס צריפין. היתה אחת החיילות שלא שרדו את הפגיעה הקשה.

"שלחנו ילדה לצבא, בדיוק כמו ששלחו את גלעד. הילדה שלי לא חזרה והיום אני מרגיש מושפל, מה ביקשנו? קצת יחס, קצת רגישות, קצת שיתוף פעולה? שמישהו ירים לנו טלפון ויגיד: 'המחיר כבד אבל החלטנו לשחרר'. זאת תעודת עניות למדינת ישראל שזה היחס שנותנים למשפחות השכולות", אומר האב חיים בכאב, ואילו האם סמדר מוסיפה: "אני לא רוצה להיכנס לעניין אם זה נכון או לא נכון לעשות את העסקה, אבל כמו שישראל הקימה צוות לשחרור גלעד, היא הייתה צריכה להקים צוות שיודיע למשפחות. יש לפחות 1,000 משפחות כמונו".

כמו שהקימו צוות לשחרור גלעד, היו צריכים צוות למשפחות (צילום דדי ליפשיץ)

"רק קצת תשומת לב"

חיילת אחרת שנהרגה באותו פיגוע היתה כוכבה (כוכי) פולנסקי, אף היא מאשקלון, ששירתה במרכז המזון בצריפין. "הבוקר קמתי, ראיתי את זה בעיתון והרגשתי שקיבלתי סטירה מצלצלת", משחזרת טניה פולנסקי, אמה של כוכי, את הרגע שבו גילתה כי אבו-עולבה עומד בפני שחרור. ההרגשה היא כאילו חונקים אותך. לפני שנה או שנתיים כשהעסקה של שליט לא יצאה לפועל, הבטיחו לנו שלפני שזה יפורסם בתקשורת - יספרו לנו את מי משחררים ואת מי לא".

עסקת שליט יוצאת לפועל:

"כבר שבוע שאני יושבת מול העיתון והאינטרנט ומחפשת את הרשימות. אף אחד לא חשב להרים טלפון? אנחנו 8 משפחות, לפחות היו מודיעים למשפחה אחת והיא כבר הייתה מעדכנת את השאר", מוסיפה פולנסקי. "כואב לנו מאוד היחס של המדינה ושל הממשלה. שלחתי ילדה לצבא והיא נהרגה למען המדינה. אנחנו לא מבקשים כלום רק קצת תשומת לב, להכין אותנו לפני זה, למה ריבונו של עולם שלחנו בכלל ילדים לצבא?"

"עונש הוא לא עונש"

הזעם על התנהלות המדינה אינו מסתכם רק ביחס למשפחות המוצאות את עצמן נפגעות מהעסקה. להורים השכולים ולהורי הפצועים יש ביקורת גם על ההליך המשפטי ועל המחיר הכבד שהסכימה ישראל לשלם. "כל העתירות האלה לבג"ץ זה בכאילו", פוסק בצער ציון יונסי, אביה של החיילת יסמין יונסי, שנפצעה קשה בפיגוע. "מסתבר שאנחנו בכלל לא צד בעניין. לא שואלים אותנו. קובעים את הרשימה חותמים וזהו. את השמות מפרסמים ברגע האחרון וזה ברור לכולם למה".

המשפחות השכולות של פיגוע הדריסה בצומת אזור נוהגות להיפגש מדי יום שישי בבית העלמין הצבאי באשקלון. מאז אותו יום ארור נדמה כי גורלן נקשר. "אני מדברת עם כוכי כל הזמן", מסכמת טניה. "כבר הספקתי ללכת אליה ולספר לה שיש עסקה ושהרוצח שלה ישתחרר. בקשתי ממנה סליחה כי אני לא יכולה לעשות כלום ואין לי שום דרך למנוע את זה. אני מקווה שהיא תסלח לי". "כשכולם עושים הכנות לשבת אנחנו יושבים ומטפחים מצבות", מוסיף חיים קריסי. "הספירה של גלעד נגמרת היום, אבל אנחנו לצערי נמשיך לספור את הימים לכל החיים".