גדוווול! דונקי קונג ענק
כל חפץ יומיומי הופך מגניב כשמגדילים או מקטינים אותו משמעותית. קל וחומר חפצים שהיו מגניבים מלכתחילה. זה היה פרויקט הגמר של סטודנטים לעיצוב בחולון
קשה היה להוריד את המבט משתי קונסולות הגיים אנד וואטש דונקי קונג, אחת אמיתית והשניה דגם מוגדל פי 10, עד שילד אחד הצביע עליהם ואמר לאחותו: "תראי, גיימבוי גדול וגיימבוי קטן". באותו רגע כעסתי מאוד, אבל דקלה כהן, שיצרה דגם מוגדל של סוכריות "קלגרון", סיפרה לי על ילד שראוי יותר לעונש - הוא ראה דגם מוגדל של קלטת של זוהר ארגוב וחשב שמדובר במצלמה.
(צילום: צילום: עידו קינן)
סטודנטים שנה א' במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון יצרו דגמים מוגדלים של פריטים יומיומיים במסגרת פרויקט גמר בהנחייתו של המעצב התעשייתי והמרצה גיא קליפשטיין. הדגמים הנבחרים מוצגים בתערוכת "גדוווול" במתחם התחנה בתל אביב עד 22 באוקטובר.
חייבים לגעת
הילד בתערוכה הוא לא היחיד שלא הכיר את דונקי קונג, שמשוחק על שני מסכים שנסגרים כמו צדפה כתומה יפהפיה, שמתפקדת גם כשעון מעורר. "אני מבוגר יחסית לאלה שלומדים איתי", סיפר לי יוצר הדגם, עומר לויה, בן 28 מרמת גן. "הרוב הסתכלו ואמרו 'מה זה, לעזאזל?', אנשים שקטנים ממני בחמש שנים. המורים שלי התלהבו, כי הם גדלו בתקופה הזאת".
כל חפץ יומיומי הופך מגניב כשמגדילים או מקטינים אותו משמעותית. קל וחומר חפצים שהיו מגניבים מלכתחילה. כמו אליס בארץ הפלאות, גם המכשירים האלקטרוניים שסביבנו גדלים וקטנים לחילופין: השבבים הולכים ומתמזערים והלפטופים הופכים קלים יותר, אבל מסכי הטלוויזיה מתרחבים והסמארטפונים מתרחבים לטאבלטים. אבל "גדוווול" לא עוסקת בפונקציונליות אלא בפטיש. מי שכמוני זוכר בערגה את מגע כפתורי הגומי של הדונקי קונג יתקשה להתאפק מלגעת בגירסת המוגדלת. וגם מי שלא.
כשראיתי את הדונקי קינג, הדבר הראשון שרציתי לעשות היה ללחוץ על זה.
לויה: "כמו הרבה אנשים. הייתי צריך ללכת לתקן את הכפתורים היום בצהריים (ביום הראשון לתערוכה; ע"ק). בא לך לגעת בזה ולשחק ואתה מת שהמסך יתחיל לפעול. עד כדי כך שאפילו מצאתי גירסה של זה באינטרנט כדי לשחק בזה, ושיחקתי כמה שעות טובות".
זכרון נוסטלגי צרוב
לויה עבר על שורה של פריטים, ובהם טמגוצ'י, וברגע שנתקל בדונקי קונג ידע שמצא את המודל שלו. "לי ולאחותי היו שניים כאלה כשהינו קטנים, את זה ואת סופר מריו. היינו הולכים מכות אימים, כשהיה לי אחד רציתי את השני ולהיפך. זה זכרון נוסטלגי צרוב מאוד חזק". בניית הדגם, שעשוי מעץ, פרספקס ומדבקות, ארכה כשלושה חודשים. "אפילו שיש לי את המכשיר משהו כמו 25 שנה, גיליתי המון דברים חדשים", הוא אומר. "בתהליך של משחק אתה לא עולה עליהם, אבל כשאתה מנסה להעתיק אותו אתה מגלה כמה משהו כל כך פשוט הוא כל כך מורכב".לשחק באובססיה בדונקי קונג לא שונה מהותית מלשחק באובססיה אנגרי ברדז, אלא שלאנגרי ברדז אפשר להוסיף שלבים ולקנות גרסאות חדשות, בזמן שדונקי קונג פועל בשני מצבי משחק בלבד ואי אפשר לשדרגו. "זה מוזר שפעם היית צריך לקנות קונסולה שלמה בשביל משחק אחד, והיית צריך להיות מחויב למשחק הזה", אומר לויה. "הגיים אנד וואטש מרגיש לי קצת כמו ספר בארכאיות שבו, קנית משהו וזה מה שיש לך, אין אלף אופציות, זה הספר שלך וזה מה שיש. לא היה אז הרבה כסף, אז נשארת עם המשחק וזה מה שהיה לך, למדת לאהוב אותו, התרגלת אליו, פיתחת אליו אוביססיות, לא נתת לאחרים לשחק, או שאמרת 'כן, אבל בזהירות'".
מהקונסולה קשה ללויה להיפרד, אבל הוא פתוח להצעות על הדגם. "הייתי שמח לשים בתוך זה טלוויזיה במקום המסך. אין לי מקום בבית לזה לצערי. הציעו לקנות אותו ושאלו בכמה אני מוכר אותו. התשובה היא כן, לכל המרבה במחיר, לכל דבר יש מחיר, גם לנוסטלגיה. אנחנו גם סטודנטים עניים, זה תואר יקר, עיצוב תעשייתי".
מומלצים
