"Holy Terror": פרנק מילר מפטר את באטמן
הכעס על אסון התאומים גרם ליוצר הקומיקס המופלא פרנק מילר לברוא יצירה מאכזבת, פשטנית ותעמולתית. יכולת האיור הוירטואוזית שלו מבליטה את תפיסת העולם שהוא מחזיק בה: שחור-לבן, ולא רק על הנייר. ומדוע הוא העלים את באטמן?
פרנק מילר, אחד מהיוצרים שעיצבו את הקומיקס המודרני כפי שאנו מכירים אותו - כועס. הוא כועס על מה שקרה למגדלי התאומים, ואת הזעם שלו הוא שופך החוצה ביצירה שהיא ספק תעמולתית, ספק אמנותית, העונה לשם: "Holy Terror". לאחר מאורעות ה-11 בספטמבר, מילר הניו-יורקי חש שהוא חייב להגיב ולתת ביטוי לרגשותיו בצורה היחידה אותה הוא מכיר: לעשות קומיקס.
- לכתבות קומיקס נוספות היכנסו לכאן!
מילר הוא אחד מהיוצרים החשובים והבולטים בתעשיית הקומיקס האמריקאי בפרט, ובעולם הקומיקס בכלל. עבודתו ב-30 השנים האחרונות השפיעה רבות על איך שהמדיה נראית ונתפסת - לא עוד כמדיה נמוכה שמטרתה לספק בידור זול והמוני, אלה כצורת אמנות לגיטימית.
ואכן "Holy Terror" היא יצירה רגשית המשופעת בזעם וכאב. רק חבל שעל מנת ליצור קומיקס מוצלח, צריך קצת יותר מזה. הפרויקט נשם את נשימתו הראשונה לפני כעשור, זמן קצר לאחר אסון התאומים. הסיפור שמילר היה אמור לכתוב בשביל הוצאת הקומיקס DC כלל את דמותו של באטמן, שהיה עתיד לצאת לקרב נגד קבוצת טרוריסטים איסלמים קיצוניים בעקבות סדרה של פיגועים בעירו גוטהם.
למילר ולדמות של איש העטלף יש עבר עשיר משותף. מילר נחשב אולי לכותב שהשפיע ביותר על אופייה של הדמות, מאז שכתב את יצירת המופת שלו Batman:The Dark Knight Returns, ב-1986 ואת Batman:Year one שנה לאחר מכן.
סיפורים אלו נתנו את הטון לדמותו של באטמן בקומיקס גם היום, אך לא רק. השפעתו של מילר ניכרת גם בוריאציות של מדיות אחרות על הדמות, החל מאנימציה וכלה בסרטיו האחרונים של הבמאי כריסטופר נולן.
אך בשלב מסוים במהלך העבודה על "Holy Terror" מילר, האדם שלקח את הנוקם במסכה הכי רחוק, הרגיש שבאטמן הלך הפעם רחוק מדי. הוא הוציא את הפרויקט מידי DC והחליף את איש העטלף בדמות אחרת, מקורית שלו בשם ה-Fixer- וזו הנקודה בה כל העסק מתפרק.
חזון לקוי
למילר היה חזון ברור של מה הוא רוצה לעשות. אך ברגע שהחליף את הדמות הראשית הכל-כך מוכרת שמגיעה עם מטען תרבותי רחב בדמות חדשה, עבודתו הפכה לקשה הרבה יותר, והוא נכשל בהעברת המסר.
במהלך הקריאה אנו עוקבים אחרי הפיקסר, שברור כי נכתב בהשראת דמותו של באטמן (רק עם אקדח ובלי הקוד האתי הנוקשה), ובת לווייתו (הגנבת הסקסית שבמקור היתה אמורה להיות אשת החתול) המנסים להתחקות אחרי תא טרור שאחראי לגל פיגועי התאבדות ברחבי העיר.
בדרך הם נעזרים במפקח משטרה משופם שהוא לא המפקח גורדון, אבל בעצם הוא כן. מילר מקווה באמצעות ההחלפה הבוטה הזו "לתפוס טרמפ" על ההקשר הרגשי והתרבותי של הדמויות בעיני הציבור, אך זה לא עובד. במקום זאת אנחנו מקבלים דמויות שטוחות ופלקטיות שלא באמת משנה לנו מה קורה להן, למרות שאנחנו יודעים שצריך להיות לנו אכפת.
יכול להיות שבעיית ההזדהות עם הגיבורים היתה נפתרת, או לפחות נסבלת - אם הנבלים היו יותר מוצלחים. הרושם שנוצר מקריאת החוברת היא שבעיני מילר, האויב הוא לא קבוצות דתיות-מוסלמיות קיצוניות אלא האסלאם בכללותו.
החוברת נפתחת בציטוט של הנביא מוחמד מן הקוראן הקורא לרצח הכופרים, מעין גרסה מוסלמית ל"שפוך חמתך על הגויים" מההגדה של פסח, בלי שמובא קונטקסט או פרשנות לציטוט. זוהי תפיסתו הפשטנית של מילר על מוסלמים והאסלאם, ההופכת את "Holy Terror" מיצירת אמנות לעבודת תעמולה, אבחנה שמילר עצמו מסכים עמה, שכן גם הוא קרא לעבודתו זו "פרופגנדה".
אך למרות השליליות, המקום בו היצירה מתעלה על עצמה הוא בפן האמנותי. מילר הוא אחד מציירי הקומיקס הגדולים של דורו, והוא מוכיח זאת שוב כאן. עבודתו האקספרסיבית בשחור-לבן היא פיתוח של הסגנון שאולי מזוהה איתו ביותר מעבודתו על סדרת הרומנים הגרפיים "Sin City" (שעובדו בהמשך לסרט קולנוע). הקומיקס מציג אמן יוצר ורעב, שתמיד מנסה לדחוף את עצמו קדימה מבחינה יצירתית, ולקחת את המדיום שלו הכי רחוק שאפשר.
מילר נע בין כפולות עמודים מרהיבות ודינמיות, לפאנלים עמוסים עד לכדי קלסטרופוביה, ויכולתו ליצור תחושת חלל על ידי בכמות מינימלית של אלמנטים, מעוררת השראה. "Holy Terror" היא עבודת-תעמולה פשטנית, המשאירה את הקורא אדיש במקרה הטוב, או כועס מהסיבות הלא נכונות במקרה הרע, שמבוצעת ברמה הגבוהה ביותר מבחינה טכנית - וזה אולי הדבר המכעיס מכל בה. מילר הוכיח בעבר שהוא מסוגל לבנות סיפור עמוק ומותח, המכיל דמויות עגולות ומורכבות בעלות רבדים. חבל שכשבחר לעסוק בחומרים מהעולם האמיתי - הוא הגביל את עצמו לצבעי שחור-לבן, ולא רק על הדף.
