"ההורים שלי": אל תשליכני לעת זקנה

מתוך "ההורים שלי". מתחשק לתת להם חיבוק

במשך שלוש שנים, תיעד ניר הורוויץ', את הוריו במסגרת פרויקט "ההורים שלי" שעלה אמש (ד', 22:00 בלילה ב-yes דוקו). הסיפור המשפחתי נחשף כבר מהפריים הראשון: אביו של ניר יענקל'ה, חולה במחלת פרקינסון. אימו תמי, סועדת אותו, לעיתים בצעקות וחוסר סבלנות מעורר תרעומת, ובפעמים אחרות במילות אהבה, סבלנות אין קץ ורגעי חסד קטנים ומרגשים - ותמיד, בתסכול ענק, על הגורל האכזר שהחיים זימנו להם.

הפרויקט כולל בתוכו שלושה סרטים נוספים של השחקן והמגיש ג'ייסון דנינו הולט על נטישת אימו ב"שנטי ומרטין", הבמאי אוהב פלנץ' על הוריו הבוהמיים שהיגרו לאוסטרליה ב"ניצה ודיק", וגיתית כברי על אביה המכובד שאירוע מוחי טרף את גורלו ב"ציפורה ויעקב". כל אחד מהסרטים ישודר בחודש הקרוב באותה משבצת שידור.

דרמה קטנה וקשה

פרויקט נוקב בחרה yes לעלות לשידור. אין כאן דרמה גדולה, מסרונים מהקהל, צחוק מוקלט, אקשן מופרך או מתח טהור. יש מציאות קשה, בלתי נתפסת באכזריותה, מלאה ברגעי חמלה ומצריכה המון תעצומות נפש כדי להיות מסוגלים לצפות בה. לשדר סרט על קשיש שמתמודד עם מחלת פרקינסון הוא לא דבר שהיה עולה לשידור בשום ערוץ מסחרי, והוא גם לא סרט שהצופה הממוצע יבחר לסגור עימו את יומו.

בכך ממלאה מחלקת הדוקומנטרית של yes את ייעודה באופן מעורר הערכה ומאפשרת לנו להיחשף לטלוויזיה אחרת שלעולם לא תהיה קרובה לרדידות של "מעושרות", ובעיקר תפגין אותנטיות ישראלית מעניינת מכל קלישאת ריאליטי עלובה.

"תמי ויעקב" הוא סרט קשה שלא לומר, מטלטל, שממחיש עד כמה הזקנה היא דבר נורא. שלושה אנשים בלבד נעים בציר העלילה: האבא יענקל'ה שבמהלך הסרט חוגג בסך הכל גיל 70, אבל מציין כבר 21 שנה בתוך המחלה הנוראית, ונראה מבוגר הרבה יותר מסך שנותיו; האישה תמי שסועדת את בעלה לטוב ובעיקר לרע, וניר, בנם של הגיבורים הראשים והבמאי שעומד מאחרי התיעוד הקשה.

יכולת הנתינה והחמלה נמדדת על המסך

למרות שהבן הוא הנעלם בסרט והצופים לא נחשפים אליו, הכאב שלו, כשהוא רואה את אביו נאלץ לספוג את התסכול של רעייתו ולבסוף אומר לו כשהמצלמה בידו "אבא, אני אוהב אותך", מפלח באותם רגעים את לב הצופה ודוקר אותו בחץ שותת דם ומלא רחמים. תמי, לעומת זאת, היא אישה שמגדירה מחדש את יכולת הנתינה. היא כועסת על יענקל'ה כשהוא מחביא את האוכל בשרוול, לא מדבר בבהירות, מפשיל את המכנסים במטבח במקום באסלה ומסרב ללכת לישון. היא קוראת לו "טמבל", מאשימה אותו באובדן השנים הכי יפות שלה, מתריסה בו שאישה אחרת כבר מזמן הייתה זורקת אותו במוסד ושאם המצב היה אחרת והיא זו שהייתה חולה - היא בטוחה כי הוא אינו היה נוהג בה באותה מידה של מסירות והשקעה.

לבסוף, למרות שבנה לידה מתעד כל רגע, היא מספרת ליענקל'ה על הקושי הגדול במחלתו, על כך ש"בזה שנשארתי איתך וויתרתי על חיבוק, אהבה, נשיקה וזיון". ועדיין היא ממשיכה למצוא רגעים קטנים של אינטימיות כשהיא מדגדגת לו את האוזן, שרה איתו את שיר "הרעות" תוך כדי נסיעה על קלנועית ברחבי הקיבוץ, ומארגנת לו מסיבת לרגל הגעתו לשיבה טובה, כשבסיום דבריה היא פורצת בבכי מדבק על גורלו של בעלה ומכך גם על גורלה שלה.

ויעקב על ידה, ממלא את תפקיד הגיבור הטרגי שלמרות מחלתו מתעקש שינהגו בו

באנושיות, ולא יתנהגו אליו כילד חסר אונים. הוא מתחנן לחמלה ולמידת הרחמים הראויה מהסביבה - שכן גם הוא לא פילל לעצמו גורל אכזר שכזה.