מחתרת הבגרויות החרדית

בחדר עלום, אי-שם במרכז ירושלים, יושבים יחד כחמישה עשר בחורים חרדים, כולם שותפים לסוד. בשער הכניסה שלמטה, עוד הופנו בחופזה מבטים לצדדים, לראות שאין מישהו מוכר - ורק כש"השטח נקי", הם חמקו בשקט למעלה. אל החדר עם הלוח והמורה.

עוד בערוץ היהדות - קראו:

• למה הכי מוצלחים נשארים רווקים/ דינה אברמסון
• "קול באשה ערווה" - זו מחמאה/ יעל משאלי
• רישיון ללמוד בישיבה: סולקו בגלל רישיון נהיגה  
  

עבורם, שיעור דקדוק או היסטוריה הוא סוד כמוס. כל-כך כמוס, שלעתים אפילו אבא ואמא לא יודעים שהם לומדים - ולא רק בישיבה. הנורמה המקובלת במדינת ישראל של תיכוניסט מנומנם מול מורה מתאמץ, הפכה בגרסת המגזר החרדי למחתרת של בגרויות, בשיטת "חבר מביא חבר".

רק על הקווים, של הישיבה

בפתח הכיתה ממתין יונתן לחמי (22), תלמיד לשעבר וכיום המנהל. הוא עוד מתכנן להשלים השנה בגרות מורחבת במתמטיקה, כשהחזון העתידי שלו הוא לימודי מנהל עסקים. בינתיים הוא בעיקר בישיבה, זו שהייתה מוכנה לקלוט אותו למרות העיסוק הצדדי וה"מביש" בבגרויות.

"בשנה שעברה למדתי בישיבה הספרדית 'מאור התורה'", הוא מספר. "הבגרויות היו ב'שושו'. לאף אחד היה אסור לדעת שאני וחבר נוסף בישיבה לומדים. כל הליכה לשיעור הייתה מלאה במבטים לאחור ולחץ שאולי מישהו גילה אותנו. אצלי ההורים היו בסדר עם הרעיון, אבל אצל החבר ממש לא. היה ברור לו שאם הוא ינסה לבוא אליהם ולשתף בזה, הוא יצטרך למצוא מקום מגורים חדש. גם היום, כשכבר יש לו את בגרות ביד, ההורים עדיין לא יודעים".

יונתן לחמי, בכיתה הסודית

לחמי מצדו, החליט שנמאס לו לשחק במחבואים עם הנהלת הישיבה. בסוף השנה הוא ניגש למשגיח והתוודה על הכול. הוא הבטיח להמשיך בתפוקה מלאה בשיעורים בתמורה לוויתור למספר שעות בשבוע לצורך המחתרת והבגרות במתמטיקה. כעבור שבוע הרב חזר עם תשובה שלילית. "זה לא הקו של הישיבה", הוא נימק את ההחלטה בפנים חתומות.

את לחמי ההסבר לא היה סיפק: "אמרתי לו בפנים שיש בישיבה בחורים שלא מגיעים ל'סדרים', אברכים שמתבטלים, שמבלים רוב הזמן בעישון בחדרים - וזה בסדר. אני, שאני לומד באמת, רק מחפש לעשות עוד בנוסף כדי לדאוג לעתיד שלי כמפרנס משפחה, דווקא את זה הישיבה לא יכולה לשאת?".

לחמי בחר לעבור לישיבה אחרת, שתלמידיה ברובם הם תושבי חו"ל. "הם הבינו אותי וזה מסתדר. אני גמרתי לחיות בסוד".

לגלות אזרחות טובה

בתוך הכיתה עצמה הבטחה לאירוע מעניין - שיעור אזרחות בכיתה חרדית. לשמחתי, נפלתי על שיעור מעניין במיוחד: "זכויות הפרט במדינה דמוקרטית". התלמידים הסקרנים כבר מנהלים דיון ער עם המורה, שבשעות הבוקר מלמד בתיכון דתי.

מחופש הדת וקניוק הם עוברים לשביתת המתמחים והאיזון העדין שבין חופש העיסוק לבין זכותם של האזרחים לחיים ולביטחון. התובנות של "שולם", בחור חסידי, צנום

וביישן מפתיעות וכל סעיף זוכה לניתוח אנליטי ושלל פרשנויות - משל הייתה זו סוגיית "שניים אוחזין". המורה מתמוגג.

ועם כל זאת, המעבר מלימוד גמרא לבגרויות אינו קל. עוד לא התחילה השנה ולחמי מדווח כי שניים מהתלמידים המבטיחים שלו פרשו. "הם מישיבות הכי טובות, 'עטרת' 'וחברון'. הם מבריקים, אומרים להם שהם הכי טובים שיש", הוא מספר, "אבל אז, אחרי כל המחמאות,הם נכנסים לשיעור בדקדוק, ומגלים שקשה להם. יותר מאנגלית ומתמטיקה. הם היו שני שיעורים ולא מצאו ידיים ורגלים. אחד פרש סופית, השני עוד מקווה לעשות לפחות בגרות במתמטיקה. הם מתוסכלים ואני לא מאשים אותם. מי רוצה להרגיש אפס כשאתה בן 21, ומתקשה ללמוד חומר של כיתה ז'?"

פרסום טוב - זה רע

מאיר בן חיים, זה שייסד לפני כעשור את המחתרת - או בשמה הרשמי והפואטי, "אלוף נעורי" - כבר לא חושש להוציא לאור את המוסד. הוא דתי-לאומי שהתחרד, ומהנדס אלקטרוניקה במקצועו, אבל הנשמה שלו הייתה ונשארה לדבריו, בחינוך.

כאן לומדים אזרחות

בעבר הוא פתח את המכינה הקדם-אקדמית ב"מכון לב", שמשכה צעירים חרדים רבים, אבל אז גילה שהפרסום עשה לו בעיקר נזק.

"קודם כל הייתה בעיה עם צה"ל", הוא מספר. "ברגע שבחור נרשם ללמוד, וזה לא משנה אם הוא היה עדיין בישיבה, מבחינת צה"ל הוא הפך מאותו רגע לבר גיוס מידי. וזה הרחיק ממני תלמידים. אני בעד שירות צבאי, אני עצמי שירתי ביחידה מובחרת ואני נכה צה"ל, אבל אני חושב שאסור לתלות השכלה בצבא. השכלה זה משהו בסיסי שכל נער במדינת ישראל זכאי לקבל, בלי קשר לשירות צבאי - והעובדה שהם רק בראשית הדרך הופך את זה למשהו מאיים ומבריח.

"רציתי לאפשר לתלמידים האלה את 'מרווח הביטחון' הדרוש להם. צריך לתת להם 'לגעת', להכיר ולהיחשף - ולא בדרך מאיימת וכופה. בית הספר ה'סודי' הוא פיתרון מיוחד. אגב, בסופו של דבר, רוב התלמידים שלנו יצאו לשירות במסגרות שירות כאלה ואחרות".

מה קרה עכשיו, שאתה מדבר על בית הספר בפומבי?

"החשיפה משתלמת כי היא עוזרת לעוד בחורים להכיר אותנו. עד עכשיו זה תמיד היה בשיטת 'חבר מביא חבר' וזה קשה. כי מי שלא מכיר ולא נחשף, לא יודע שיש אופציה כזו בכלל. העולם החרדי הוא מאוד פרנואידי בדברים האלה, רק מקומות גדולים מרשים לעצמם לפעול בגלוי, אנחנו נהייה הרבה יותר זהירים וממדרים, ובכל זאת חשוב שניכנס לתודעה כאפשרות".

כבוד למגזר?

האם התלמידים יאהבו את הגישה החדשה, שעלולה להגדיל את הסיכון בלהיתפס? לא בטוח. שני צעירים חסידיים שחומקים ממני בדרכם החוצה, מצביעים ברגליים. אני אמנם לא נראית כמו הר"מ בישיבה, אבל מבחינתם אין לדעת ועדיף לא לקחת סיכון.

הכיתה עצמה היא אוסף מגוון ביותר של גילאים ורקעים. הצעיר ביותר הוא בן 16, גאון קטן שלא שרד את חיי הישיבה. המבוגר בן 22, מאחת ישיבות העילית הליטאיות בעיר. "בעבר היו גם מבוגרים יותר", מספר לי לחמי, אבל הם לא מחזיקים מעמד. הלימודים בכולל, העבודה הצדדית והילדים, זה גומר אותם. הם רוצים אבל הם לא יכולים, להם

זה כבר מאוחר מדי, הם צריכים את הכסף עכשיו. אני עדיין בקשר עם אחד מהם, הוא עובד היום ב'סופר' עבודה שחורה וזה מה יש, הילדים צריכים לאכול".

אברהם (19), שממהר להספיק את האוטובוס הביתה, מוכן לדבר. אומנם אין עדיין לימודים בישיבה, אבל לו יש עבודה. ההורים שלו דווקא היו מאוד בעד. אבל בשביל לשלם כל חודש 600 שקל עבור הלימודים, הוא צריך גם לעבוד. בישיבה שלו, כך מתברר, עושים פחות רעש מעבודה מאשר מרכישת השכלה.

במבט לאחור אתה מתחרט שהלכת ללמוד בישיבה שהיא רק ישיבה?

אברהם: "שאלה קשה. הלימודים בישיבה בנו אותי מכיוונים אחרים, למדתי המון ועיצבתי את האישיות שלי. במבט לאחור, אם הייתי משנה את זה? לא יודע. אני אחד שמעדיף להיות עם הפנים קדימה. אני לא מתחרט על מה שעשיתי או על הדרך שעברתי. וגם לא על הלימודים האלה עכשיו".

גם ממוטי, תלמיד נוסף בכיתה לא נצליח להוציא קיטורים, אולי רק בקשה מנומסת מראשי האוניברסיטאות לחשוב עליו. הוא לומד בישיבה ליטאית אשכנזית מובחרת, וההורים, למרבה ההפתעה, זרמו עם העניין. "הם שמחו בשבילי על הצעד. מבחינה כלכלית זה כמובן עליי, אבל הם בהחלט לא היו נגד, הפוך. הם גם יכלו לעזור אם הייתי מבקש, אבל אני מעדיף לשלם על עצמי. אני עובד כמדריך כמה שעות בשבוע וחוסך את הכסף בשביל זה. זה מטרה ראויה בעיניי. ניסיתי להשיג כל מיני קרנות ומלגות, אבל לא קיבלתי, אמרו שלא מגיע".

אין כעס על המגזר?

"על מה? אני חלק מקבוצת אנשים שבחרו באורח חיים מסוים, שהם מאמינים בו. אני לא מרגיש שדפקו אותי, אבל אין ספק שהקשיים והעובדה שאין מי שמסייע - מתסכלים. אני בן 21, ב'מסלול רגיל' הייתי יכול ללכת עכשיו פחות או יותר לכל מקום. ואצלי הכול מסובך וקשה הרבה יותר. אני חושב שלמדינה צריך להיות אינטרס לעודד

חרדים להשתלב באקדמיה, אבל בפועל זה לא קורה.

"יש לי ציונים טובים, אבל לא בטוח שאני אצליח להוציא בפסיכומטרי 700 ומעלה. אני מאוד רוצה ללמוד מדעים. ציון מאה בבגרויות של אקסטרני לא יעזור לי להתקבל לשם. אם הייתי ערבי אז הייתה לי אפליה מתקנת, כחרדי לא. למרות שהקושי לרכוש השכלה הוא גדול הרבה יותר".

לא חושש לשידוכים?

"ממש לא. היה ברור לי כשהתחלתי את זה שאני לא אסתגר כל החיים בתוך ארון ואפחד מכל העולם, זה יתגלה בסופו של דבר, וזה בסדר. יש היום מספיק בנות סמינרים שמחפשות משהו שונה. לפחות ככה אני מקווה".