אין קץ לילדות: פרק מתוך "רוח צפונית"

רובי שרקליס הוא עיתונאי בעל לשון חדה וחושים קהים‮, ‬שימי הזוהר שלו מאחוריו‮. ‬מעמדו מתערער‮, ‬חברתו עוזבת אותו לטובת העורך הראשי‮, ‬שחוזה לו עתיד מקצועי עגום‮.‬ כעת‮, ‬שנים אחרי שעזב את עיירת הולדתו הצפונית מבלי להביט לאחור‮, ‬רובי נאלץ לשוב אליה ולסקר שרשרת מקרי רצח מזוויעים של ילדוֹת‮. ‬בין נתוני החקירה המוזרים לסיפורי הצבע המקומיים‮, ‬אולי יצליח אפילו לנפק סדרת טורים שתקנה לו מהימנות מחודשת ותמכור לעיתון עוד כמה עותקים‮. ‬

• רוצים לקרוא עוד פרקים מתוך ספרים? היכנסו לכאן!
  

"רוח צפונית". בחזרה לצפון

רובי חוזר לעיירה המנומנמת שבה הותיר את בתו ניקול‮, ‬תוצר לא רצוי של סטוץ עם מלצרית‮, ‬את החברים שלמדו איתו במגמת המסגרות בתיכון המקצועי ושלל זיכרונות‮. ‬בהדרגה הוא מגלה כי המקום שינה את פניו וחש זר במחוזות ילדותו‮. ‬כדי להתמודד עם תעלומת רצח הילדוֹת חייב רובי להתעמת עם עצמו‮, ‬עם עברו ועם המפלצת המאיימת על חייה של ניקול ושל שאר בנות המקום‮.

"רוח צפונית" הוא ספרו השישי של אמיר‮. ‬קדמו לו‮: ‬"עפולה"‮, ‬"רחוב האופרה"‮ ‬3‮, "‬חיילי הבדיל הולכים לאיטם"‮, ‬"לילה אדום"‮, ‬"השלישית בשורה השנייה והמתמחה‮". ‬כל ספריו ראו אור בהוצאת זמורה־ביתן‮. ‬  

פרק ראשון

יש ימים שבהם אתה יודע שמשהו הולך לקרות. תור לרופא. הכתבה שעבדת עליה שישה חודשים מתפרסמת. הטיסה מגיעה. או יוצאת. יש ימים שאתה מתעורר לבוקר רגיל לגמרי, אבל במהלך היום זה מגיע. החברה שלך עזבה אותך. פוטרת מהעבודה. תאונת דרכים. מוות של חבר קרוב. כשקמתי בבוקר שבו נמצאה גופתה של יערית דנון, חשבתי שאני הולך לקראת יום מהסוג הראשון, אבל הלכתי בעצם לקראת יום מהסוג השני. אף פעם אי־אפשר לדעת. אני חושב שגם יערית לא ידעה.

כשהתעוררתי היתה השעה קרובה לשתים־עשרה בצהריים, החדר היה חשוך. ריח של משהו לא נעים שנשפך על הרצפה, ואולי אלכוהול, וגראס. ג'וינטים זה לא משהו שאני עושה בדרך כלל, אז משהו כאן לא היה כרגיל. הסתכלתי הצידה וראיתי שם בחורה. קמתי לאט, והשתדלתי לא להעיר אותה. לא בדיוק זכרתי מיהי ומה היא בדיוק עושה שם, ולא התחשק לי להתחיל בשיחות המביכות האלה עוד לפני הקפה הראשון.

בראש שלי פעם משהו כואב ותדיר, שסיפר לי כמה בדיוק שתיתי. לא שהייתי צריך את התזכורת. הבחורה האלמונית במיטה שלי סיפרה לי את כל הסיפור בלי לומר מילה. אבל אלוהים לא אוהב אותי. לפחות לא באותו היום. עד שזחלתי לשירותים, ומשם למטבח, היא כבר לבשה את אחת החולצות שלי, והתחילה "להכין קפה" ברעש, תוך כדי שהיא לא חדלה מלקשקש. "זה לא כאילו שהלהקה שלנו צריכה את הדברים האלה כדי להתקדם. כאילו אנחנו ממש־ממש לקראת הסינגל הראשון, אבל אם אנשים כמוך... נו... סלבריטיז יסתובבו איתנו אז זה מה־זה יקפיץ לנו את הסיכויים. כי אני בטוחה שמבחינה מקצועית אנחנו ממש־ממש על רמה. יו... אני בבית של רובי שרקליס! אתה קולט? איזה כיף שמחר סוף־שבוע ארוך? מה לא כיף?

אני כרגע בין עבודות. מקדישה את עצמי ללהקה. אבל לפעמים אני

ממלצרת וגם ברמנית ב'הוקאיי'. אתה ידעת שזה דמות מ'מ.א.ש' שזה סדרת טלוויזיה משנות השישים? נורא מצחיק. הם עושים את הפאב שלהם על דמות ענתיקה שאף אחד לא מכיר ואנשים בכל אופן באים. כי זה מקום ממש מגניב." היא היתה אדומת שיער וירוקת עיניים, וניתן היה לומר שיש לה גוף יפה, אילולא קעקוע של פֵיה שכיער את כתפה השמאלית. התחלתי פחות או יותר להבין מה היא עושה בדירה שלי, והקשקושים שלה הזכירו לי גם איפה נפגשנו. אם אני מגיע למצב שאני תופס גרופיות בפאב, אז המצב שלי לא טוב. היה לי ניסיון עם דברים כאלה. זה אף פעם לא נגמר טוב.

ניסיתי להצמיד שם לפנים האלה. הבטתי בעיניים הירוקות, הגדולות והריקות, ובפה המקשקש ללא הרף. ניסיתי להתרכז. שבט הגמדים המעלה קורבן אדם לצלילי תופי טם־טם שרקד את האומפלה בומפלה ברקתי השמאלית הפריע, אבל אחרי דקה המידע צף ועלה. "עדן..." אמרתי. היא השתתקה לרגע. כנראה זכרתי נכון את שמה. "יש לי כמה דברים לעשות שבאמת עדיף לעשות אותם לבד. אני מתכוון מבחינה מקצועית. פגישות עם מקורות סודיים וכאלה. תרשמי לי יפה־יפה את המספר שלך על פתק, ותתקשרי למונית? אני משלם. כמובן." היא לא נעלבה. היתה בה עליצות וקפצנות שעמדו בניגוד טוטאלי למה שהרגשתי. אולי זה פער עשרים השנה שבינינו. אולי זה כי היא שכבה עם סלבריטי ואני שכבתי עם ברמנית.

לא יודע. היא רשמה בצייתנות ובכתב יד ילדותי ועגול את שמה המלא ולא פחות משלושה מספרי טלפון (אחד מהם אצל אחותי כי לפעמים אני שם כי היא צריכה הרבה בייביסיטר כי היא בהייטק ולפעמים משאירים אותה שם בערבים והתינוק כבר רגיל אלי), והתקשרה למונית. היא עוד הספיקה להגיש לי את הקפה לפני שיצאה. דווקא לא רע. כששמעתי את הדלת נטרקת, הצתתי את הפתק עם מספרי הטלפון והדלקתי באמצעותו את הסיגריה של הקפה של הבוקר.

נהניתי הנאה מרובה לראות את פרטיה עולים בעשן. קיוויתי שלא אראה אותה עוד לעולם. מרוצה מאוד וזחוח מעט יצאתי החוצה ואספתי את העיתונים מתיבת הדואר. בגלל החורף העיתון היה עטוף בשקית ניילון, ולא ראיתי את הכותרת. אבל ידעתי מה היא צריכה להיות. "הקצין והקטינה". אני עצמי נתתי את הכותרת, וגם עבדתי על העימוד של הכתבה עד לרמת גודל הפונט של כותרת המשנה. את הכתבה עצמה על ראש אמ"ן לשעבר והיום יועץ בכיר לראש הממשלה, והקטינה הפלסטינית בת השש־עשרה, נפרסם ביום שישי, במוסף. היום אמור להיות הטיזר. אבל זאת נקודת האל־חזור.

היום הכול יתפוצץ. עדיין לא בדקתי את הטלפון ואת המייל. הביפר היה זרוק בפינה, מכובה. אבל ידעתי שהם מתפוצצים מהודעות. הבוקר הזה אמור להיות מהנה ומענג, ורציתי להאריך אותו כמה שאפשר. גמעתי עוד לגימה מהקפה, לפני שקרעתי את הניילון והוצאתי מתוכו את העיתון. עברה חצי שנייה עד שהבנתי שמשהו לא בסדר. הכותרת עסקה במשהו ששר האוצר אמר על שער הדולר, ועוד איזה משהו שנשיא ארצות הברית אמר על הפלסטינים. או הפלסטינים על הנשיא. המילים "אבידן דרוקר", "ראש אמ"ן" או "אימתיאז אסאללה" לא הופיעו כלל. גם לא בעמוד האחורי. אופס.

כשבדקתי את הטלפון הסלולרי והמייל, היו שם רק הדברים הרגילים. הבנק שוב סבור שאני חייב לו כסף, והרבה. ניקול שלחה לי תמונה ממסיבת חנוכה. זימון לישיבת מערכת ביום שלישי הבא. כנראה משהו מאוד־מאוד לא בסדר. חיכיתי עוד כמה דקות שהטלפון יצלצל. ככל שהזמן עבר והוא לא צילצל, הבנתי שאני זה שצריך ליזום את הקשר. נשברתי והתקשרתי. הוא ענה מיד. "מה?" שאלתי. "מה אתה חושב." "אני חושב שאם הכתבה שלי לא נמצאת בעמוד הראשי אז יש בעיה, ואני רוצה לדעת מהי."

"גם אני חושב שיש בעיה, ואני חושב שאתה לא מתחיל אפילו להבין באיזה בעיה

אתה נמצא, ואני רוצה לראות אותך כאן תוך חמש דקות." "אנ'לא יודע. יש לי..." "אין שום דבר שאתה יכול לעשות כרגע שהוא יותר חשוב מלדבר איתי. אני מוכן להתערב שהתעוררת לפני רבע שעה, ליד מישהי בערך בגיל של החברה שלך אימתיאז אסאללה, ושמה שאתה רוצה לעשות זה לנסות להתאושש לגמרי ממה שקרה לך אתמול בלילה. אני לא רוצה לדעת מהו, אבל יש לי ניחוש לא רע. אז תבין. אם אתה לא אצלי תוך חמש דקות, אז אל תגיע בכלל. אתה יודע מה? קח עשר דקות. אני רוצה לראות אותך גם אחרי מקלחת ותגלחת. ותצחצח שיניים." אלי לא מדברים ככה. גם לא פירסטטר. נראה שאין לי ברירה.

אגש לשם ואדפוק על השולחן. אני אראה לו מה זה. בכל הסרטים העיתונאי שמגיע לשולחן של העורך הראשי צריך לעבור דרך חדר גדול שבו עובדים עיתונאים רבים ליד שולחנותיהם. כולם מסתכלים עליו מחזיק בידו את הגילוי המדהים שיהפוך את העולם על פיו, את פיסת הנייר, את ההקלטה, ועובר דרך המעבר, החסום לעתים על ידי העיתונאי הוותיק, הציני והשחוק, שמחזיק כוס קפה ומנסה לשכנע אותו לרדת מזה. החדר של העורך הראשי, מין בן בראדלי כזה מה"וושינגטון פוסט", הוא תמיד קובייה כזאת מזכוכית, שמה שקורה בה חשוף לכל העיתונאים. כשהשיחה מתלהטת אז העורך סוגר מין תריסים ונציאניים כאלה, אבל זה לא ממש עוזר כי כולם יכולים לראות ולשמוע את מה שקורה שם.

אז החדר של ברוך פירסטטר היה חדר רגיל לגמרי בקומה נפרדת של הבניין של העיתון. אל החדר הוביל מין חדרון כניסה כזה שישבה בו המזכירה שלו, שאותה היה מחליף אחת לכמה חודשים, והיא סיננה שיחות טלפון ומנעה את הכניסה ממי שלא צריך להיכנס. החדר עצמו לא רע. די גדול, עם ספרייה, ופלזמה על הקיר, וארון עם גביעים ותעודות ותמונה עם שמעון פרס וביל קלינטון. הוא ישב ליד השולחן שלו וקרא מעל מסך המחשב דו"ח פיננסי ארוך באנגלית, שטרח להוריד ולהסתיר מפני כשנכנסתי והתיישבתי בצד השני של השולחן. פירסטטר בכלל לא נראה כמו בן בראדלי.

"רוח צפונית", מאת גל אמיר. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 236 עמ'.