"קברט": קרקס האימה המופלא
משחק משובח ויכולות קוליות מרשימות, תזמורת חיה על הבמה ותפאורה מצמררת שמעוררת אי-נוחות בקרב הקהל המקומי, הפכו את ההפקה הישראלית של "קברט" למחזמר שלא נופל מגרסאותיו המצליחות בווסט אנד ובברודוויי
על רקע זה מתרחשת עלילת "קברט", מחזמר פורץ דרך שהחל את דרכו בברודווי ב-1966 ונחשב עד היום כאחד מגדולי מחזות הזמר בכל הזמנים. למרות השירים הנפלאים שכתבו במשותף פרד אב וג'ון קאנדר והנאמברים העשירים, "קברט" אינו מחזמר במובן הקלאסי של המילה.
"קברט" המבוסס על ספרו של כריסטופר אישרווד, "פרידה מברלין", הוא קודם כל מחזה משובח, אך מעבר לכך ובניגוד למרבית מחזות הזמר, כאן השואו הבידורי הוא רק תירוץ להעברת מסרים חברתיים ופוליטיים שיוצאים מתקופה היסטורית ספציפית אך נכונים גם להיום.
Willkommen, Bienvenue, Welcome
יותר מ-20 שנה אחרי שהציג בארץ, חוזר "קברט" לבמה העברית בהפקה מעוררת השתאות של תיאטרון הקאמרי, אשר מכה בבטן הרכה. קאסט אגדי, בימוי מדוקדק, כוריאוגרפיה נפלאה, תרגום מרענן, עיצוב במה מבריק ועיצוב תלבושות עשיר, הופכים את ההפקה הזו לאחת הפרשנויות המרשימות יותר למחזה המורכב הזה.
כשהמסך נפתח נגלית ברלין שאחרי המלחמה על הריסותיה. קטעי וידאו ארכיוניים בשחור לבן מוקרנים על פלטות נעות,
חורבות העיר מפנים מקום לצילומי ארכיון מתחילת שנות ה-30, ימי טרום המלחמה, ומתוכם מגיח מנחה הערב במועדון ה"קיט קאט", מזמין את הקהל להיכנס. איתי טיראן בתפקיד המנחה הוא דמות אפלה, אנדרוגינית, מפוכחת, סרקסטית ומרירה להפחיד.
במכנסיים שחורים צמודים, נעלי עקב, חזה חשוף, קרחת בוהקת שמבליטה את שונותו ואלמנטים של סאדו-מאזו, הוא שר "Willkommen, Bienvenue, Welcome", ומחדיר בקהל תחושת אי נוחות וגלים תת קרקעיים של אימה מבעבעת. "את הצרות שלכם תשאירו בחוץ. כאן החיים יפהפיים", הוא אומר, ובו ברגע מעורר חשש שאולי העולם המזמין הזה פחות אטרקטיבי מכפי שנדמה.
ואז הופיעה סאלי
את התזמורת הנפלאה בניהולו המוזיקלי של יוסי בן-נון מיקם הבמאי עמרי ניצן על פלטפורמה מוגבהת בחלקה האחורי של הבמה, ואין ספק שמדובר בהחלטה מצוינת. בניגוד למרבית מחזות הזמר שעלו בשנים האחרונות על הבמה בישראל ומיקמו את התזמורת מאחורי הקלעים, נוכחותם של הנגנים על הבמה במחזמר הזה לא רק מוסיפה לאוירה אלא גם מציגה איכויות הסאונד המצוינות.
מנחה הערב מציג את הרקדנים והרקדניות של הקברט, ואז מגיחה, על ירח בוהק שתלוי גבוה באוויר "היהלום שבכתר", כוכבת המועדון, סאלי בואלס.
אולה שור סלקטר, שנכנסה לנעליה הגדולות של סאלי בואלס (תפקיד שמילאה בסרט מ-1972 ליזה מינלי) לא מפסיקה להפתיע. היא נראית מצוין, שובת לב ומעבר לכישרון התיאטראלי המוכח שלה, מפגינה יכולות קוליות מרשימות ומצליחה לעמעם לאורך ההצגה באורח פלא את זכרה של מינלי שמזוהה לחלוטין עם הדמות. הביצוע שלה לשיר "Mein Herr" מופתי, והביצוע לשיר "אם הפעם", קורע לב. גם הדואט, "זה הסיפור בקצרה", עם אקי אבני, הוא שילוב קולות שעובד מצוין.
פסי רכבת הם אלמנט שחוזר בתפאורה שעיצב רוני תורן ובקטעי הווידאו שערך שי בונדר. שוב ושוב מוקרנים פסי הרכבת שמלווים בסאונד של קרונות משתקשקים ומעוררים אי נחת רבה בשל הזיכרון ההיסטורי שטבוע ב-DNA היהודי מאז מלחמת העולם השנייה.
בסצינה יפהפייה שמדמה נסיעה ברכבת אנחנו פוגשים לראשונה את ארנסט לודוויג (אורי רביץ), גרמני שעוסק בהברחות שמאוחר יותר נגלה מה טיבן ואת קליפורד ברדשואו (אקי אבני), סופר אמריקני צעיר ביסקסואל, שמתכחש לחיבתו לגברים ומגיע לברלין לראשונה כדי למצוא נושא לכתיבת ספר.
הר לודוויג, שלוקח את ברדשואו תחת חסותו, שולח אותו לגברת שניידר (מיקי קם) שמשכירה חדרים בזול בין היתר גם לזונה עסוקה במיוחד בשם פרויילין קוסט (עירית קפלן) ולבעל חנות הירקות היהודי, מר שולץ (גדי יגיל), איתו היא מפתחת רומן שנגדע בשל יהדותו. הר לודוויג הוא גם זה שיכיר לברדשואו מאוחר יותר את מועדון ה"קיט קאט", החממה לצמיחת הרומן בינו לבין בואלס.
אהבה מאוחרת
סיפור האהבה המאוחרת שנרקמה ונפרמה בין הדמויות שמגלמים מיקי קם וגדי יגיל, נוגע ללב. תמיד משמח לראות את שני השחקנים הנפלאים האלה על הבמה, והפעם מדובר בחיבור רגיש ומקסים במיוחד. "שיר האננס" שבו מעניק שולץ לשניידר אננס ושניהם ביחד ממריאים בכדור פורח עשוי מאננס אל השמיים כחלק מאופוריית ההתאהבות, הוא אחד היפים במחזמר רווי הלהיטים הזה. גם "יחד", דואט מפוכח של שני אנשים שמכירים בגילם ומחפשים שלווה משותפת, הוא רגע לנצור.
הבחירה המובהקת של הבמאי לתת דגש לצדדים האפלים יותר של המחזמר ופחות לגלאם, מחדדת את הפער הבלתי נתפס בין המציאות היומיומית של החיים בברלין באותה תקופה לבין עולם הקברטים שחי בבועה משל עצמו.
הדגש על שחקנים שהם קודם כל שחקנים ורק אחר כך זמרים, הוכיח את עצמו גם הפעם, והתוצאה היא הפקה נועזת ובועטת שמזכירה לנו שוב שלמרות הפריחה האינטלקטואלית, התרבותית והאמנותית, גרמניה הדקדנטית של תחילת שנות ה-30 במאה הקודמת, סימנה את תחילת הסוף.
נאומו של היטלר שמושמע ברדיו, "שיר הגורילה" שמציג את היהודי כקוף ("עם בעיניה תסתכלו היא לא נראית Juden בכלל", הוא שר) ומדגיש את האנטישמיות שהולכת ופושה וכמובן השיר "עולם המחר שלי", מעין המנון לאומני שמעיד על התחזקות הנאציזם מול האפטיה של המאסות, מרמזים על הבאות והופכים לנקודת המפנה במחזה שהופך מרגע לרגע למפלצתי, כשברקע נראים אלפים מצדיעים במועל יד אל מול הפיהרר.
"היה שמח אבל המסיבה נגמרה. ברלין מקיאה את נשמתה ברחובות", אומר הסופר, אורח לרגע שלא ירחק היום בו ימלט את נפשו ממנה. "למה לומר יום הדין מתקרב? לחגוג זו מצווה, לא חטא. כל החיים הם קברט, בוא אל הקברט", תענה לו כוכבת מועדון ה"קיט קאט" ותתמצת בכך את הפער בין שתי תפיסות העולם המנוגדות: זו שמקדשת את האסקפיזם מול זו שמבקשת להתבונן למציאות בלבן של העיניים.
ההפקה הישראלית, לא רק שאינה נופלת מהפקות קודמות שהציגו על הבמות בווסט אנד ובברודוויי, במובנים רבים היא עושה להם בית ספר. אחרי חודשים ארוכים של חזרות מפרכות, אפשר כעת לומר שהיה שווה לחכות.
