פינק פלויד: הצד האפל של הקלאסיקה
מה הפך את פינק פלויד ללהקה כל כך שנויה במחלוקת, כזו שעוררה אהבה עזה שהפכה בהמשך לבוז עמוק? שי להב חזר לאלבום המופתי "Wish You Were Here" ונזכר באיכויות שלו - וגם בצביעות הלהקה, שהפכה אותו למוצר חסר נשמה
טורים האחרונים של שי להב ב-ynet:
- קליט זו לא מילה גסה: בין רוך וקושי
- אינדינגב 2011: גדול בהרבה מסך אמניו
- גם אלטרנטיבה יכולה לכבוש את העולם
אפשר להדביק הרבה "הכי", במקרה של ווטרס, גילמור וחבריהם (עאלק חברים. מדובר באחת הלהקות הכי מסוכסכות בהסטוריה של המוזיקה. אופס, ברח לי "הכי"). אבל ה-הכי הכי הכי יהיה - שנוייה במחלוקת. להקה שהיא חלק בלתי נפרד מהחינוך המוזיקלי של כל אחד מאיתנו - כולל קטעים אינסטרומנטליים אינסופיים, שאף הרכב אחר לא יכל לגרום לכם להתמודד איתם; להקה שבשלב מסויים של החיים הופכת להיות כמעט אובססיה, רווייה בפילוסופיות ובדימויים ויזואליים מרתקים; ולהקה שבשלב הבא, נהיית מוקצית מחמס מיאוס. טי שירט של פינק פלויד בגיל 16, משווה לך דימוי מתוחכם ואינטליגנטי. אבל אותה טי שירט בדיוק, בגיל 36, תעניק לך מראה של דינוזאור בשלבי הכחדה מתקדמים.
את האבולוציה הזאת אני מכיר היטב מחבריי הקרובים, וגם מעצמי. התקליטים של פינק פלויד - והיו לי את כו-לם, כולל שלל רחב של בוטלגים - אופסנו אצלי בעומק המדף איפשהו בראשית שנות העשרים לחיי. אבל ממש עמוק. כדי שאף אחד לא יראה. אני מתקשה לחשוב על אמן אחר, שגרם לי לאהבה כל כך סוחפת, ואז לבוז כה עמוק (כשעם כל הכבוד, האפיזודה בת החודש של טומפסון טווינס לבטח לא מעניקה כאן פייט ראוי).
בדיעבד קשה לי להסביר, אפילו לעצמי, את עומק המהפך. כלומר - היתה שם כמובן ההפיכה למפלצת אצטדיונים אימתנית וחסרת נשמה; והמגלומניה של רוג'ר ווטרס; וההכרה בכך שהמנגינות שחרכו לי את הנשמה הפכו לפסקול מעוקר של האומה היאפית. ועדיין, כל אלה לא מנמקים את עוצמת השבר.
זיכרון מתוק, וגם אפל
ההזדמנות שלי לאוורר את השדים הגיעה השנה, לרגל ההוצאה מחדש של כל הקטלוג הפינק פלוידי. בייחוד הגרסה העדכנית של "Wish You Were Here" שיצאה השבוע - האלבום שהכי אהבתי, בתקופה שבה במפרצים שלי בשיער יכלו לעגון רק ספינות דיג צנועות. מדובר בדיסק כפול - הראשון הוא רימאסטר של האלבום המקורי, והשני מכיל קטעים שטרם פורסמו, חלקם מהופעות חיות (וכדרכם של מוצרים מהסוג הזה - לא ממש חיוני לחייכם. פרט אולי לרצועה שבה סטפן גרפלי תורם מכינורו לשיר הנושא).
פינק פלויד - Wish You Were Here. מסביב למדורה
להקשיב אחרי 20 שנה לאלבום שפעם היית מכור לו זו חווייה חזקה כשלעצמה. שילוב מתוק של זכרונות, מלאכת שיחזור איטית והנאה כמעט ראשונית. אבל במקרה של פינק פלויד, החווייה לובשת עוצמות גדולות במיוחד. אחרי הכל, ממדים צנועים מעולם לא היו הקטע שלהם (למעט, אולי, שיר הנושא יוצא הדופן, שדווקא מהטעם הזה הצליח לשרוד יפה את השנים). וכך קרה שאחרי שלקחתי את הכל כמובן מאליו, ובהמשך כבר שכחתי לחלוטין - השיבה לפלויד הוורוד הצליחה להמם אותי. לא פחות.
מדובר באלבום בן יותר מ-35 שנה. אבל הוא עדיין מבהיק למרחקים, בתוך ערימה של אלבומים עכשוויים. הסאונד החד כל כך; עבודת הגיטרות המאלפת; הקול המתריס, על סף השיגעון, של ווטרס; הקול המלטף, על סף החיבוק, של
גילמור; הטקסטים שהם בעיטה לבטן. והתחכום - הו התחכום - שהוליד כל כך הרבה חיקויים, מכל כך הרבה ז'אנרים. מדהים לגלות, למשל, איך הפינק פלויד העתיקו בגסות כבר ב-1975 את "פרדי על הבוקר" של הנטאשות.
אבל אותה האזנה הזכירה לי גם את הצד האפל של הירח. אם אלה הסולואים האינסופיים, והבנייה האיטית שלפרקים נשמעת מעושה ונטולת סיבה טבעית, כאילו הושתלה שם מטעמים של פסאדה אינטלקטואלית. ההשתעשעות בצלילים "אמיתיים", כמו מכונות, שבדיעבד נשמעת מיותרת לחלוטין, כמעט מגוחכת. ובעיקר - הצביעות. צביעות של להקה ששרה טקסט נוקב כמו "Have A Cigar", שבו היא לועגת להפליא לעולם הרוק הממוסחר, רק כדי להפוך לחלק משומן במיוחד של אותה מכונה בהמשך הדרך.
פינק פלויד - Have A Cigar. ברוכים הבאים למכונה
אגב, דיוויד גילמור סירב לבצע את השיר, מה שהוביל את הלהקה להזמין זמר שכיר. זה היה רוי הארפר היקר, האיש שהקלישאה "מוזיקאי של מוזיקאים" כאילו נולדה בשבילו. אוצר חבוי אמיתי, שאתם חייבים להכיר. תתחילו עם האלבום "Come Out fighting Ghengis Smith", תעברו ל-"Lifemask" וכשתגיעו ל-"Stormcock" כבר לא תדעו איך להודות לי.
אבל איפה היינו? אה כן, בצביעות. משחקי האגו בתוך ההרכב לא נעצרו רק ב"סיגאר". הקרדיט של ניק מייסון, מתופף הלהקה, נלקח ממנו באלבום המקורי. לטענת יתר החברים, הוא היה עסוק מדי בענייניו האישיים באותה תקופה. איך זה נגמר? בסוף כולם יודעים. באחד הריבים המכוערים בתולדות הרוק, בין גילמור לווטרס.
אני מציין את כל אלה דווקא על רקע יצירת המופת "Shine On You Crazy Diamond", הפותחת ומסיימת את האלבום, ומוקדשת לחבר הלהקה המיתולוגי סיד בארט. הקטע האפי הזה קורע את הלב, הרבה מפני שהוא שיר אהבה
וחמלה נצחי לחבר שאיבד את דרכו. כל כך הרבה אנושיות ואהבת אדם נושבת כאן. וזה אחד הדברים האחרונים שניתן לומר על היחסים האמיתיים בתוך הלהקה. המיתולוגיה אפילו מספרת שבארט הגיע במפתיע להקלטת האלבום והציע את עזרתו, אך הלהקה סירבה.
עכשיו תאמרו, הרי לא צריך להיות קשר בין הציון שאתה נותן לאישיותו של המוזיקאי לבין היצירה שלו. אבל במקרה של פינק פלויד, המבחן הזה יותר מרלוונטי. כי הסיבה שגרמה לי להתאהב בלהקה הזו לא היתה רק הווירטואוזיות המוזיקלית, אלא יכולת נדירה של ביטוי רגשות אנושיים, על כל הספקטרום שלהם. כשרוג'ר ווטרס צורח, הלב הכי ערל של העולם נפתח. אבל כשהוא עושה את זה כשמאחוריו תפאורה שעולה מיליונים, או רגע אחרי שנעץ סכין בעוד חבר להקה שגדל אתו מאז ימי האוניברסיטה, מרחף מעל כל הספקטקל הזה ריח חריף של זיוף. מה שמותיר אותנו עם מוצר בוהק, מהמשוכללים בהסטוריה, אבל נטול נשמה. ועל זה אי אפשר לסלוח. דווקא כיוון שאהבנו כל כך.
