ד"ר אבו אל עייש

עז א-דין אבו אל-עייש נולד וגדל במחנה הפליטים ג'בליה. לאחר שסיים לימודי תיכון במחנה, קיבל מילגה ללימודי רפואה בקהיר. משם המשיך להתמחות בגיניקולגיה ויילוד באוניברסיטת לונדון. תחילה שימש כרופא בעזה ומאוחר יותר הפך לרופא העזתי הראשון שעבד בבית חולים ישראלי. בבית החולים סורוקה ביצע טיפולי פוריות ועם הזמן הפך לחוקר ראשי במכון גרנר בבית החולים תל השומר. ד"ר אבו אל-עייש תיכנן להעביר את משפחתו לקנדה עוד לפני כניסת צה"ל לעזה במבצע "עופרת יצוקה", אבל המעבר התעקב ורעייתו של הרופא נפטרה ממחלת הסרטן בבית חולים שיבא. שבועות מספר לאחר מכן חזר ד"ר אבו אל-עייש לאותו בית החולים עם בתו הפצועה, שאטה, ששרדה את ההפגזה שהרגה את שלוש בנותיו האחרות. כיום משפחת אבו אל-עייש מתגוררת בטורנטו, בה מלמד הרופא ואיש השלום בבית הספר לבריאות ציבורית שבאוניברסיטת טורונטו ומשמש אב יחיד לחמישה ילדיו: מוחמד, עבדאללה, דאלל, שאטה וראפאה.

המעבר לטורנטו הקל גם על פעילותו החברתית-פוליטית של ד"ר אבו אל-עייש, כולל פרסום ספרו, I Shall Not Hate, והקמת קרן מלגות מטעם האירגון שהקים, ,Daughters For Life שנועד לאפשר לנשים צעירות במזרח התיכון לפנות ללימודים אקדמים. “כשהענקתי את המלגות הרגשתי שהבנות שלי

 איתנו, ראיתי את התקווה. שמעתי אותן אומרות לי, 'אבא תמשיך, זה בשבילנו'”, כך אמר לי ד"ר אבו אל-עייש בשיחתנו בשבוע שעבר. “אנחנו מחלקים את המלגות לא רק לפי ציונים, אלא גם בהתחשב בקשיים שהצליחו הבנות להתגבר עליהם והמחויבות שלהן ללימודים גבוהים. הבנות הללו יוכלו להמשיך את דרכן בעזרת המלגה. החוזה שלי באוניברסיטת טורונטו הוא לחמש שנים. אני עוד לא יודע מה יקרה אחר כך, אני רק יודע שאמשיך לעשות את מה שאני מאמין בו ואעשה את מה שהכי טוב בשביל המשפחה שלי. אני מאוד אוהב את קנדה, הייתי אפילו אומר שהיא יותר טובה לילדים מארה"ב. היית צריכה לראות איך קיבלו אותנו. השכן שלי אפילו הציע להוריד את הגדר שמפרידה בין החצרות שלנו כדי שהקטנים שלנו יוכלו לשחק יחד".

מה באמת היית אומר לדור הצעיר שנולד לתוך הסכסוך ונתקל בביקורת וכעס כשהוא מחפש דרך אחרת להידברות?

"הייתי אומר למבקרים: 'בשביל מה הכעס? מה הצעדים החיובים שהכעס הזה מוביל אליהם?' אם אני כועס בגלל משהו, אני שואל את עצמי: 'מה האחריות שלי לשנות את זה?' אסור לתת לכעס של אחרים למנוע את ההתקדמות שלנו. הייתי רוצה לראות את היהודים והישראלים פותחים את העיניים ורואים דרך אחרת. לא צריך לחפש רחוק, שיחפשו את החברים הפלשתינים. אנחנו הרי כל כך דומים. הייתי רוצה לראות פלשתין משוחררת לצד מדינת ישראל משגשגת, שקיבלה את עצמאות הפלשתינים כעם, ששני הצדדים יבינו שאנחנו קשורים זה בזה ויבינו שהמטרה החשובה ביותר זה חיים טובים יותר לילדים שלנו. אני מבין את הקושי ואני לא חושב שאפשר להשיג כעת שלום ואהבה. אבל שלום שבור, לא מושלם, שמבוסס על כבוד, קבלה והבנה – זה בהחלט אפשרי”.

מאיפה אתה שואב את האנרגיות החיוביות האלה לפיוס ואחווה?

“האוניברסיטה האמיתית היא של החיים. האמונה והדת עוזרות מאוד. אני מאמין באלוהים. הבנות שלי איתי כל הזמן; בכל מעשה שאני עושה לקידום החינוך והשלום אני רואה אותן. גם מקצוע הרפואה מאוד עוזר לי להסתכל קדימה. רופא הוא רופא וחולה הוא חולה. זה לא משנה איך קוראים לו ומאיפה הוא מגיע. זה נותן לי תקווה לעולם”.

מה המסר שלך לקהילה הישראלית בניו-יורק והסביבה?

“הייתי אומר להם להסתכל פנימה ולשאול? למה אני כאן ומה אני רוצה בשבילי ובשביל האחר. החיים שלנו קשורים לאחר. אם לא נכיר באחר לא נוכל להגיע לשלום. האחריות החברתית צריכה לבוא מהעם, אסור להשאיר אותה למנהיגות. כמו עכשיו באביב הערבי העם לקח אחריות ואמר למנהיגות מה הוא רוצה והפחד נעלם”.