קריאת שֵׁמַע: קובי מידן קורא שימבורסקה

1.

שימעו: עוד ארבעים שנה בערך ייחרב הכל. הכל. יהיה זה פוּלְס מגנטי-חשמלי אדיר שרוחב תדריו יפתיע את האנושות, את מי שיוותר ממנה. צונאמי שהעין לא תראה. בין-רגע יישמדו כל המידע והמחשוב, וכל הטקסטים - אלקטרוניים, מודפסים - יימחקו. העולם יהיה כמוח שלקה פתאום באלצהיימר - רוחש חיים שנכרתו וזיכרון שנעלם. זמן רב, שנים, יהיה גם עצם הקיום של השורדים המועטים נתון בסכנה. בני האדם יתמודדו בתוך עולם שיהיה לא רק עירום מטכנולוגיה אלא גם נטול הידע הנחוץ לשחזורה. עולם ללא היסטוריה, מיתולוגיה או ספרות.

ואז, בדרך נס או במקרה, מאגר קטן של טקסטים יתגלה בין חורבותיו של בית באזור נידח, מוכה אסון. צרור דפים - אכן, דפים - ישן ומאובק, שגילויו יכה בתדהמה את העולם כולו, את אותם מתי מעט אשר ליבם יהיה עדיין מסוגל לתדהמה. תחילה הם לא יבינו מהו הדבר. הם לא יוכלו לקרוא את השפה הישנה, המשונה. אט אט יצליח מישהו מהם לפענח את הקוד, אט אט יתחילו להבין. ואז יוכלו לקרוא את הטקסטים היחידים שיהיו, שיימצאו בעולמם המתחדש - השירים שלי.

2.

אני עומד במרפסת במרחק מה מן המעקה. רוח של ראשית החורף מבדרת את צרור הניירות שבידי. קצות הדפים נעים כמו ראשי פרחים, והדפים עצמם מתנפחים מעט כסדינים זעירים, מעומלנים. אני מביט למטה. האם הילד הזה, הנישא בידי אביו מן הגן בשעת צהריים, הוא שימצא אי אז את השירים שלי? האם עשוי דבר מה בתווי פניו להסגיר את ההשתאות העתידית? ואולי הילדה הנערית הזאת, אשר יוצאת, בהירת מבע וחמושה בשקית ניילון, עם הכלב המשפחתי? ואם כך, כיצד זה לא יבינו את שפת השיר? האם המפץ החשמלי ימחק גם ידע האגור במוחם של בני אדם? (לא בני ולא בתי ימצאו את השירים. אם טרם נולדו, הרי איחרו את המועד).

קובי מידן. השורדים יראו את שיריו?(צילום: יוסי צבקר)

אילו משיריי ישרדו? האם ניתן ללמוד על כך מתוך התבוננות בהם? מן המילים? מן הלובן העוטר אותן? ראו כמה צנומות שורות השיר, כתפיים שחוחות תחת נטל אחריות. יחד עם זאת, אני חושב, יהיו טקסטים נוספים שיינצלו וירחפו בחלל היקום: אותן קפסולות של זיכרון והיכרות ששיגרה נאס"א לחלל בתקווה למפגש עם ציוויליזציות אחרות. אדוני רועי לא אחסר. אל תשאל למי צלצלו הפעמונים. אנו, העם. אולם אלה יהיו נושאי דברנו ליקום הגדול, ואילו כאן, על פני האדמה העשנה והמצולקת, איוותר אני לבדי.

3.

מעולם לא התפרסם שיר שלי, אף לא אחד. אף לא שורה. פעמיים או שלוש קיבלתי תשובה שלילית מנומקת מדי. עוד שלוש או ארבע פעמים לא זכיתי לתגובה. וחדלתי. גם לחץ הנביעה הפנימית לא העיק מאוד: הידיעה על העתיד לקרות היתה תמיד כאבן על פי הבאר. מעטים ודלים היו השירים שהצליחו להיחלץ מן העלטה ולא להסתנוור מעומס הציפיות.

קלמנטינה שנפלה ונמחצה על מרצפת השביל שליד ביתי מבשילה בעלבון כתום. גשם הולך ומתגשם באוויר. פעם היה האפור הזה, אפור אירופי זרוע רמזי התעבות, ממלא את הלב געגוע לדבר מה שלא קרה, שאולי עוד יקרה. אתה חולף ברחוב על פני חלון של בית ואתה בטוח שבחדר שמעבר לו, שלעולם לא תהיה בו, זורמים חיים נעימים יותר, קלים יותר, של אחרים. אני אומר: אפור ראשית החורף, הוא חלון של חדר רחוק הרבה יותר.

אלא שעכשיו חף האפור מן התחושה, האשלייה, שאותו דבר מה טמיר ונעלם אכן יתרחש. (כל שלא יקרה מהבהב לרגע על שְחור העפעפיים בהיעצמם). ובכל זאת, ובאופן משונה, דבר לא נגרע מן העונג. האם אחלק את השירים לצרורות? אדפיס אותם בכמה עותקים? אתור להם מקומות מסתור? נדמה לי שעלי להישמר מהתערבות אשר תפר את ההשתלשלות האקראית הראויה של המאורעות.

יוצא, איפה, שברית כרותה לי עם השורדים לעתיד לבוא. יוצא שאני סוכן העתיד בהווה לא פחות משאני שליחו של ההווה בעתיד. יוצא שעולם שלם צריך למות כדי ששיריי יחיו.

4.

בשקט, בהסתר פנים, אני סובב לי בעולם: נסיך גולה, סולטן שהתחפש,

נביא התר אחר נבואתו. מַשַק שירים סובב אותי מכל העברים. עיתוני סוף השבוע, מוספי חגים, ספרים צנומים ואסופות כרסתניות, ערבי קריאה ולחנים שהוקלטו. הכרך מלא בהמולת שירה, עולם שלם, דברי פיוט הניגפים אלה באלה. אבל אני יודע עד מה זמנית תהילתם. הנה ניתזות טיפות ראשונות על מעקה הברזל. אחיותיהן עושות את שליחותן, את דבר הרוח, בשדה אשר מעבר לשורת בתי המגורים, ורחוק יותר, במרחבי בית העלמין אשר שולח מעלה את ניבי המצבות הזעירים, באלפים. המתרחש עכשיו עתיק. אני עושה פסיעה, עיני לחות, דפַי נרטבים ואני ממלמל:

מתקשה לתרגם

מילה לִגְדוּלה,

רעיון לדמעה.

אישית, הוא חסיד של הרגע.