דוקאטי מולטיסטרדה: כמו אהבה, באיטלקית

"לא עושים יותר מכוניות רעות, ולא מייצרים אופנועים גרועים". סביר להניח שכבר נחשפתם לטענה הזו בשנים האחרונות, בדרך כזו או אחרת. טענה שלא ניתן אגב להגדיר כלא הגיונית. תקינה מחמירה בכל מקום בעולם בערך, תחרותיות גדולה מאי פעם ושיתוף פעולה חובק יצרניות ועולם, העלו משמעותית את רף המינימום לייצור מכונית או אופנוע מודרני. נכון בהחלט יהיה לומר שיש כיום מעט מאד מכוניות המשווקות בארץ ושממש אסור לנהוג בהן, ומעט מאד כלים דו-גלגליים כאלה. מצד שני, אף אחד לא אמר שום דבר על שעמום.

שכן בזמן שהתעשייה מייצרת מכונות נהיגה ורכיבה, הראויות לשימוש גם במקרה של הזולות שבהן, תענוג מנהיגה או רכיבה הוא כבר עניין אחר. שיקולי חסכון בייצור ובשימוש, צורך בהפחתת זיהום, שמירה על תדמית שפויה ובעיקר שימוש במערכות בטיחות מתקדמות, הפך את השימוש בכלי מוטורי לעניין פחות מרגש. משמעותית פחות מרגש. עם פחות פרפרים בבטן בפתיחת גז, בלי חיוך של אושר בפגישת הבוקר, בלי שתפחיד את עצמך למוות, ובלי צרחות של אושר בלי שאף אחד ישמע.

אם הייתי צריך סיבה אחת שתגרום לי להתאהב מחדש ברכיבה, פעילות כמעט יומיומית עבורי במהלך שני עשורים וחצי, שמה הוא דוקאטי מולטיסטרדה.

רוצים סיכום וידאו לחיים המשותפים החדשים שלנו, כתחליף לטקסט? כנסו וצפו:

חלק מצילומי הווידאו התבצעו בעזרת מצלמת Gopro, באדיבות המשווק hdloco 

מעניין לנו

מאז פגשנו בו לראשונה, עבר הדוקאטי מולטיסטרדה שבידינו כ-3,000 ק"מ. כמות קילומטרים צנועה יחסית, אותה אנחנו מתכננים להגדיל משמעותית בשבועות הקרובים. אבל חייו עד עכשיו היו מעניינים למדי. הרבה מאד (מדי) תנועה עירונית בכל צורה שתעלו בדעתכם. בשעות לילה קפואות ובאמצע ימים ממש חמים בפקקים מתישים. המנוע הגדול אינו מעניק אופי פעולה חמאתי, כזה שתוכלו לגלות ביצורים מגודלים וחזקים שנועדו למשימות תיוריות יותר. בסל"ד נמוך ואפילו בהילוך אחד גבוה מדי, המולטי לא יתחנף אל הרוכב. קרקושים ורעידות יסמנו בדיוק מה הוא חושב על סגנון רכיבה נינוח מדי, לא מעורב מספיק. הילוך מתאים, סל"ד מעט גבוה יותר, ופעולת המנוע מתעגלת ושוטפת. החסרון - אי אפשר להתעלם מהכלי. עובדה שגורמת לך לרכב עליו בריכוז מלא. עובדה שגם עלולה לגרום לסגנון רכיבה מעט אגרסיבי.

וזו כנראה הנקודה החשובה ביותר במולטיסטרדה. האופנוע רב-שימושי, הדרך בה הוא עושה זאת היא ספורטיבית למהדרין. 150 כ"ס זה המון כוח, בכל מצב. אלא שכוח רב בגלגל האחורי יכול להגיע בדרכים שונות, באופן שמקבל ביטוי בכלים אחרים - ימאהה סופר-טנרה למשל, או ב.מ.וו GS1200, אם להזכיר שניים. סיבוב השוואה לצד השניים האלה, רק מבהיר עד כמה הדוקאטי שונה לחלוטין, ולמעשה מדבר לקהל אחד. די ברור אם כך מדוע רוכב סופר-טנרה שרכב על המולטי שלנו, בחר גם אחרי שימוש קצר להזמין אחד, ולשלח את הטנרה הגדול והלא-ממש משכנע לבעלים אחרים. ברור באותה מידה מדוע רוכב אופנועי סופר-ספורט קיצוני אחר, החליט לראשונה בחייו להמיר את הכידון הנמוך של רפליקת-מירוץ, בכידון הרחב של הייצור האדום.

אבל הוא איטלקי?

ולסיום, איך אנחנו בענייני אמינות, אותה נקודה המכאיבה כל-כך - ולא רק תדמיתית - כבר עשרות שנים ליצרני הרכב מארץ המגף? המולטיסטרדה לא היה נקי לחלוטין מטענות, אך אלה קטנטנות בינתיים לפחות, ודאי לא מהסוג שאמור להשפיע על רכישה אפשרית. מה היה לנו? הגומי על רגלית ההילוכים נפרד לשלום מהמתכת אחרי כמה מאות ק"מ, והותיר אותנו עם סימן בולט בנעל ולאחר מכן אלתור קל למשך מספר ימים. גומי חליפי הורכב במהלך טיפול "אחרי הרצה".

כיסוי הפלסטיק המראש-לא-משכנע על מתג ההתנעה-עם-קוד למאבדי מפתח, הממוקם צפונית למיכל הדלק, התעופף ללא שוב אחרי כ-1,500 ק"מ. ולסיום, הארגז העילי והמקורי מאחור נראה כמו מיליון דולר, אך הוא לא ממש מתפקד כך. עברו עליו אמנם חיים ארוכים יחסית לפני שהגיע לאופנוע שלנו, אך על אופנוע במחיר של 150 אלף שקל, היינו מצפים לגלות משהו עם תחושה יוקרתית ואיכותית יותר.

מעבר לכך, לא רק שאין טענות. יש בעיקר תענוג מכל קילומטר של רכיבה. על כמה אופנועים אתם יכולים לומר דבר כזה?