צילום: Gift of Robert Marx, Yaffa Eliach Collection, Center for Holocaust Studies, Museum of Jewis
"הייתי רק בן 12 ולא הבנתי: מי שורף את היהודים"
באביב 1944 הועבר מרטין הכט עם משפחתו ברכבת מכפרו בטרנסילבניה לאושוויץ. "הנאצים רצו לזרז את ההשמדה כי הבינו שהם מפסידים במלחמה. אנשים מתו כמו זבובים והתנחמנו בזה שלפחות יהיה יותר מקום על הדרגשים". כיצד הצליח לשרוד ולהגיע לפלסטינה? "זוכרים אותי" - כתבה שלישית בסדרה

בשבוע הבא יחגוג מרטין הכט את יום הולדתו ה-80 שחל ב-10 בדצמבר. לתאריך הזה יש עבורו משמעות יוצאת דופן: עד לפני שנים בודדות צוין יום הולדתו של הכט בתאריך אחר לגמרי: 2.3.31. את התאריך הזה שלף באקראי מראשו ב-1945 כשהתבקש למסור את פרטיו האישיים, רגע לפני שעלה על ספינה מגרמניה לנמל סאות'המפטון שבאנגליה כחלק מקבוצת ילדים יתומים ששרדו מהתופת. "התנאי של הבריטים היה 1,000 ילדים יתומים בני פחות משש עשרה", הוא מספר ל-ynet. "הייתי ילד קטן ששרד את המחנות, לא היה לי מושג מתי נולדתי אז המצאתי תאריך. בזכות הארכיון הרומני גיליתי לאחרונה את התאריך האמיתי שלי".

 

"זוכרים אותי": ברטה היתומה גילתה על ימי השואה

1,100 פרצופים. עזרו למצוא אותם - לכתבה הראשונה בסדרה

למידע נוסף ולרשימת הנעדרים המלאה, היכנסו לאתר "זוכרים אותי?"

כתובת האתר: http://rememberme.ushmm.org/

 

עוד ועוד פרטים על ילדותו ומשפחתו התגלו באחרונה להכט, בזכות עבודת מחקר מקיפה שנעשתה במוזיאון השואה ב וושינגטון כחלק מפרויקט "זוכרים אותי" שיזם המוזיאון, ובו ניסיון לאתר 1,100 ילדים יתומים ששרדו בשואה  ותמונתם הונצחה בבתי היתומים השונים באירופה. "הגרמנים היו מאוד מסודרים", הוא מספר. "היה תיעוד שלי בכל מחנה שבו הייתי בשואה. במוזיאון השואה אספו את האינפורמציה הרבה והעבירו אליי".

 

"היה תיעוד שלי בכל מחנה שבו הייתי בשואה". מרטין הכט (צילום: אלי אלגרט)
"היה תיעוד שלי בכל מחנה שבו הייתי בשואה". מרטין הכט (צילום: אלי אלגרט)

 

לאיסוף החומר הייתה שותפה גם אנה אנדלאוור, גרמנייה שעבדה כמדריכה באתר מחנה הריכוז בדכאו. היא שעשתה מחקר מקיף על בית היתומים במנזר קלוסטר אינדסדורף, שם שהה הכט בתום המלחמה. את ממצאי המחקר העבירה למוזיאון השואה בוושינגטון - ממצאיה היוו חלק נכבד מהפרויקט של המוזיאון בארצות הברית. יותר מהכול, מוסיף הכט, בזכותה, אזר אומץ והגיע לביקור בגרמניה ב-2005. מאז, הוא מגיע מדי שנה להרצות בפני תלמידים. מאז, הוא מוכן לדבר על מה שהיה שם - ועל מה שאבד.

 

"מה זה SS?"

הכט נולד בכפר רוסקובה שבטרנסילבניה, שהיה אז חלק מרומניה. בן למשפחה מבוססת בעלת אדמה בכפר שמרבית האוכלוסייה בו הייתה יהודית מסורתית. "היהודים היו מבוססים כלכלית לעומת הלא יהודיים שהועסקו אצלנו במלאכת האדמה", הוא מספר. "היה רחוב ראשי גדול ומשני צדיו בתים של יהודים, בראשיתו ובסופו היו בתי הכנסת", הוא נזכר. "היינו ביחסי שכנות טובה עם הנוצרים, גם אם מדי פעם נתקלנו באנטישמיות. "יהודי, תלך לפלסטינה", היו מדי פעם גוערים בנו המקומיים - רובם ממוצא אוקראיני".

 

ב-1935, שקלה משפחת הכט לעלות לפלסטינה. אבי המשפחה וארבעה מילדיו, שתי אחיות ושני אחים קיבלו ויזות ועלו ארצה, ובדקו אפשרות להתיישב באזור רחובות. "משה אחי היה האידיאליסט, הוא שעודד את המשפחה לעלות לפלסטינה", מספר הכט. "אבא החליט לבדוק את השטח ועלה לארץ לביקור, שתיים מאחיותיי ואח אחד נשארו שם, אבי ואח נוסף - הצעיר בחבורה, חזרו לכפר ברומניה והחליטו לקדם את התהליך לקבל ויזות ולעלות לארץ". אלא שהמלחמה באירופה, שינתה את התכניות.

 

בזמן שבאירופה השתוללה המלחמה ומלאכת הרצח ההמוני של היהודים הייתה בשיאה, החיים בכפר ברומניה התנהלו בשקט, כאילו הייתה זו פלנטה אחרת. המרחק הגיאוגרפי בין הכפר לעיר והעובדה כי הכפר היה מנותק טכנולוגית מהעולם סביב, הביאו לכך שהיהודים בכפר לא ידעו דבר על המתרחש. "לא היה רדיו ולא עיתונים ואפילו חשמל לא היה בכפר", הוא נזכר. "אולי המבוגרים ידעו משהו על גורל היהודים אבל אנחנו הילדים לא ידענו כלום. לא ידעתי כלום על הגרמנים, לא ראיתי גרמנים מעולם".

 

מנסים לאתר 1,100 יתומים  (צילום: United States Holocaust Memorial Museum)
מנסים לאתר 1,100 יתומים  (צילום: United States Holocaust Memorial Museum)

 

ב-1940 הפך האזור לשטח הונגרי. את הטיפול ביהודי הונגריה, השאירו הגרמנים לסוף. את היום שבו נכנסו הגרמנים לכפר, באביב 1944, זוכר הכט היטב. "כוחות ורמאכט נכנסו לכפר כשהם גוררים את הארטילריה על סוסים, בגלל תנאי השטח. ראינו אותם באים מרחוק והתרגשנו, לא ידענו מי הם. החיילים קשרו את הסוסים בשטח הגדול שהיה לנו וקיבלנו אותם בברכה בבית. הבאנו להם לאכול ודאגנו שיהיה להם נוח. הנחנו שהם בטח רעבים ועייפים, לא ידענו כלום על הכוונות שלהם".

 

הכוונות התבררו שבועיים לאחר מכן, כשאל הכפר הגיעו חיילי ה-SS לצד שוטרים הונגרים. היה זה יום שישי, זוכר היטב הכט, שעות ספורות לפני כניסת השבת. משני קצותיו של הרחוב הראשי הקים הכוח מחסומים ובברוטליות, נכנסו בזה אחר זה לבתים והוציאו בצעקות את יושביו שהתקבצו ברחבה שמחוץ לבית הכנסת. "ראוס! צעקו החיילים והוציאו את היהודים מהבתים. אף אחד לא הבין מה קרה ולמה הם עושים את זה".

 

הכט ומשפחתו הועברו יחד עם תושבי הכפר לעיר הקרובה ויסו דה סוס, אליה גורשו מהכפרים השונים כל יהודי האזור ושם הוחזקו היהודים בגטו. זו הייתה הפעם הראשונה שהכט יצא מגבולות הכפר - הפעם הראשונה שנחשף לחיים המודרניים - שראה במו עיניו נורת חשמל. ההלם עבורו, הוא מספר, היה עצום. "כעבור שלושה שבועות הורו לנו שוב חיילי ה-SS להסתדר בשורות והובילו אותנו לתחנת הרכבת". משפחת הכט עלתה על הטרנספורט השני מתוך ארבעה. זה הרגע שבו הבין מרטין הקטן, רק בן 12, שמשהו רע עומד לקרות. 

 

"תסתכל על הארובה, ילד"

"הכניסו אותנו לקרונות בקר והחלו לדחוף אנשים פנימה עד שלא נשאר מקום לנשום, אנשים נדחפו אחד על השני עד שחלק מהם נמחצו למוות. עבורי זה היה הלם - צריך להבין, זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שבכלל נסעתי ברכבת. כעבור שעות עצרה הרכבת ונפתחו הדלתות - הייתה זו עצירה בעיר סיגט, עירו של אלי ויזל. בקושי היה מקום ברכבת, אבל הגרמנים דחפו בכוח עוד ועוד אנשים. בדיעבד אני מבין היום שזה היה השלב במלחמה שבו רצו לזרז את ההשמדה של יהודי הונגריה, כי הם הבינו שהם מפסידים במלחמה".

 

"חיילים עם כלבים משתוללים צעקו אלינו 'ראוס' - לצאת! אושוויץ" (צילום :EPA)
"חיילים עם כלבים משתוללים צעקו אלינו 'ראוס' - לצאת! אושוויץ" (צילום :EPA)

 

יומיים שלמים נסעה הרכבת, עוד ועוד אנשים נפחו את נשמתם ממחנק, רעב ומחלות. לפתע עצרה הרכבת והדלתות נפתחו - מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. "אנו רואים חיילים חמושים עם כלבים שמשתוללים וצועקים עלינו 'ראוס' - לצאת! את האנשים מהרכבת מסדרים בשני טורים - בצד אחד גברים ובצד השני נשים וילדים. אני ושלושת אחיי עמדו בצד הגברים ואמי ואחיותיי נשלחו לטור השני. אחד החיילים משך לפתע את אבי והעביר אותו לצד השני. נשארנו ארבעת האחים לבדנו. הובילו אותנו למקלחות, גזזו את השערות ועשו לנו חיטוי ומשם לצריפים. את אבא ואמא ואחיותיי לא ראיתי מאז".

 

הכט קיבל כתונת פסים ומספר על דש החולצה, אולם בניגוד לניצולי אושוויץ, לא קועקע המספר על ידו. "המצב היה כל כך כאוטי שהם לא עשו לנו מספרים. הטרנספורטים מהונגריה היו כל כך מלאים ומהירים שהם לא עמדו בקצב", הוא מספר. הכט ושלושת אחיו הובלו לצריף, שבו קיבלו את פניהם אסירי המחנה הוותיקים. "אחד מהם שראה את ההלם על פניי שאל אותי - 'אתה יודע איפה אתה?' השבתי בשלילה. 'אתה באושוויץ, מפה אין דרך חזרה. פה כולם בסוף מתים'. לא הבנתי מה הוא רוצה. 'המשפחה שלכם כבר מזמן נשרפה', הוא אמר. 'תסתכל בחוץ, אתה רואה את הארובה? פה שורפים את היהודים'. ואני, ילד בן 12, לא הבנתי דבר. מי שורף? את מי שורפים? למה שיהרגו אותנו?".

 

"סחבנו סלעים, אבל לא נשברתי"

כעבור ימים ספורים מרטין ושלושת אחיו הועלו שוב לרכבת, שעצרה במחנה עבודה דרנהאו. "מחנה עבדים", מתקן מרטין. "סחבנו סלעים, אבל לא נשברנו. ילדי הערים לא היו שורדים את זה, אבל אנחנו בכפר היינו חזקים וידענו מהי עבודת כפיים. הייתי לוחם", הוא אומר. בתנאים בלתי נסבלים, בלי מזון ובקור איום, עבדו בפרך.

 

"אנשים מתו כמו זבובים, ואנחנו התנחמנו בזה שלפחות יהיה יותר מקום על הדרגשים בצריף שהיו צפופים בצורה בלתי נסבלת. יום אחד הגיעו למקום קצינים בכירים ב-SS, שהודיעו כי הילדים הקטנים שלא יכולים עוד לעבוד יועברו לבתי ילדים והורו לקאפואים לאסוף 500 ילדים למשלוח. אני וג'ק אחי נקראנו לעמוד בקבוצת הילדים ופתאום, כבדרך נס, הגיע אחד הקאפואים שכנראה ריחם עלי כי הייתי הכי קטן שם, משך אותי ואת ג'ק חזרה לצריף ולקח במקומנו שני ילדים אחרים. הקבוצה נלקחה לתאי הגז, ואנחנו ניצלנו".

 

זוכרים אותם? (צילום: United States Holocaust Memorial Museum)
זוכרים אותם? (צילום: United States Holocaust Memorial Museum)

 

כחצי שנה עבדו ארבעת האחים במחנה דרנאהו, בוקר אחד הורו חיילי ה-SS לאסירים להתייצב בשורות והחלו לצעוד. הרוסים כבר החלו לזנב בנאצים, שהחלו להעביר את היהודים שנותרו למחנות עבודה אחרים. "היה זה חורף קשה מאוד, היינו רטובים ומלוכלכים, צעדנו חודש ימים ובכל פעם שמישהו נפל הוא נורה למוות. כשהגענו ליער החלו הנאצים לבצע סלקציה, שני אחיי הגדולים הופרדו מאיתנו ונלקחו עם קבוצה אחרת לתוך היער, אני וג'ק נותרנו לבד. פתאום שמענו יריות. הם הוציאו אותם להורג". לימים ניסה מרטין לאתר את המקום בו נורו שני אחיו למוות, ללא הצלחה. "הכאוס היה גדול מאוד והם לא עשו רישום בארכיונים של הרצח הזה", הוא מספר.

 

"חלון משקיף לקרמטוריום"

מרטין וג'ק הועלו עם האסירים לרכבת נוספת, לפתע הגיחו מטוסים באוויר. היו אלה מטוסים אמריקניים, שהפציצו את המסילה. "אחד הרסיסים פילח את הלסת של חבר שלי מהכפר שהיה איתנו, התמלאתי דם אבל לא נפגעתי בעצמי. ה-SS הוציאו אותנו מהקרון והחלו להצעיד אותנו. אחד מהם ניסה להפריד ביני לבין ג'ק כי אחזנו ידיים, היינו כל כך חלשים שלא הצלחנו להתנגד אבל בתוך הבלגן הזה, הצלחתי לחמוק מהקבוצה ולתפוס שוב את ידו של ג'ק ולהביא אותו לקבוצה שלי. היתר שוב הוצאו להורג". במשך ימים צעדו, עד שהגיעו למחנה הריכוז "פלוסנבורג" שבאזור בוואריה, שבו הוחזקו אסירים פוליטיים ויהודים. "הכניסו אותנו למקלחות עם זרם מים חזק - המים היו בחלקם רותחים ובחלקם קפואים. מעוצמת הזרם והטמפרטורה, חלק מהאנשים מתו במקום".

 

מרטין ואחיו הוכנסו לצריף הסמוך למשרפות. "היינו הצריף הכי קרוב לגדרות התיל החשמליות ומולנו בחלון הייתה רחבת ההוצאה להורג והירידה למשרפות. היינו רואים בחלון איך מוציאים אנשים להורג בירי או בתלייה ואיך מובלים אנשים למשרפות. למרות הכול ידעתי שעליי להמשיך לחיות, הייתי קטן אמנם אבל נחוש שהם לא יצליחו להרוג אותי", הוא מספר.

 

באחד הימים, כשהצבא האמריקני התקרב לאזור המחנה, הורו חיילי ה-SS לכולם להתייצב בשורות. שערי המחנה נפתחו והחלה צעדת המוות. מי שנפל בדרך נורה מיד, מי שהצליח לעמוד על הרגליים קיווה לשרוד עוד יום אחד לפחות. מרטין אחז בידו של ג'ק, והשניים החזיקו זה את זה כדי לא ליפול. רגע השחרור היה פתאומי. "עוד לא הספקנו לומר ג'ק רובינזון", אומר מרטין. "פתאום אנחנו רואים טנקים אמריקניים, וחיילים יצאו מהם ופתחו באש לעבר ה-SS. אחד החיילים האמריקנים שהיה יהודי צעק לנו ביידיש - 'תסתתרו מאחורי הטנק'. הם הרי כבר שחררו כמה מחנות בדרך וידעו בדיוק מי אנחנו".

 

"החיילים האמריקנים לא ידעו מה לעשות איתנו". הכט (צילום: אלי אלגרט)
"החיילים האמריקנים לא ידעו מה לעשות איתנו". הכט (צילום: אלי אלגרט)

 

כך, ברגע אחד, הפכו מרטין וג'ק ממוזלמנים (אסירים שנמצאים על סף מוות מחמת רעב) לבני חורין. "החיילים האמריקנים לא ידעו מה לעשות איתנו, הם ניסו לעזור ואפילו נתנו שוקולדים וסוכריות, אבל זה היה הכי גרוע - אנשים שניצלו מצעדת המוות מתו מחנק כי בלעו את דברי המתיקה מרעב".

 

שעות אחרי השחרור, המשיכו החיילים במשימתם, מותירים אחריהם את הניצולים חופשיים אך אבודים. "פתאום אנחנו לבד, משוחררים ואין לנו מושג מה לעשות", מספר מרטין. "לאן הולכים מפה? איפה אנחנו בכלל? ראינו בית מרחוק והתקרבנו אליו. בעלת הבית שראתה אותנו נבהלה וברחה. נכנסנו לבית, אכלנו מה שמצאנו והחלפנו בגדים ובעיקר הלכנו לישון".

 

כעבור ימים ספורים הגיעו למקום עוד חיילים אמריקנים, שאספו את הניצולים ובהם מרטין ואחיו לעיר סמוכה, שבה התגבשה קהילה יהודית ששרדה בתופת. הילדים נלקחו לבית החולים ושוחררו לאחר בדיקות רפואיות, משם נלקחו שוב - הפעם למנזר קלוסטר אינדסדורף שבעיירה דכאו - לשם הובאו הילדים היתומים ששרדו את הזוועות. ברגישות גדולה של הנזירות, הילדים למדו להסתגל בחזרה לחיים, למדו לאכול ולישון ובעיקר להתמודד עם הסיוטים שתקפו אותם בלילות ובימים.

 

"רצינו לפלסטינה"

מרטין וג'ק ביקשו להגיע לפלסטינה, אל האחים שעלו לארץ ב-1935, אך הכניסה לארץ ישראל הייתה אסורה. "אמרו לנו שזה בלתי אפשרי, שיש לנו אפשרות אחת כרגע - לנסוע לאנגליה". מרטין וג'ק היו חלק מקבוצת הילדים שחלקם הובאו מגטו טרזינשטט שבצ'כוסלובקיה, שעלו לספינה בדרכם לסאות'המפטון. הקהילה היהודית באנגליה חיבקה את הילדים היתומים, מרטין ואחיו אומצו על ידי אנשי הקהילה ושולבו במסגרות חינוכיות. חלומו לעלות ארצה נגנז ובאנגליה הקים מרטין את ביתו.
ויחד עם זאת, הוא התקשה לשקם את חייו. הוא נותר בודד במשך מרבית חייו, רק בשנת 1998 נישא לראשונה לאידה וב-2008 עלה עמה לארץ. את מקום מושבו קבע ברחובות - העיר שבה היה אמור לחיות יחד עם הוריו ואחיו, אילולא פרצה המלחמה.

 

שנים רבות נמנע מלספר את שחווה בשואה. אידה, רעייתו, מספרת כי כל ניסיונותיה בעבר לדובב אותו עלו בתוהו. "הוא היה נסגר ולא מוכן לשתף", היא מספרת. הביקור הראשון במנזר בגרמניה, בשנת 2005, היה רגע התפנית. "כילד הוא איבד את כל ילדותו", מספרת אידה. "למרטין זיכרון פנומנלי של היסטוריה ופרטים קטנים, אבל הוא שכח את הכול מאותה התקופה. אבל ביום שבו ראה את ממצאי הארכיונים - כשראה את שמו ברשימות של הנאצים במחנות שבהן הוחזק ואת המספרים שניתנו לו בכל מחנה, הזיכרון חזר. הוא הבין שהייתה לו ילדות, שהיה לו שם והיה לו תאריך לידה. 10.12.1931". 

 

יצחק בן-חורין (וושינגטון) השתתף בהכנת הידיעה

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הייתי רק בן 12 ולא הבנתי: מי שורף את היהודים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מיוחד
    קיבל כתונת פסים ומספר על דש החולצה. הכט הצעיר
    צילום: באדיבות מוזיאון השואה בוושינגטון
    גילה לאחרונה את תאריך הולדתו האמיתי. הכט בביתו ברחובות
    צילום: אלי אלגרט
    ליסה יבנאי ממוזיאון השואה בוושינגטון
    צילום: United States Holocaust Memorial Museum
    רצו להשמיד כמה שיותר יהודים לפני תום המלחמה. היטלר
    צילום: איי פי
    ynet ספיישל