מדוע "מתעקשים" עולי אתיופיה לא להתקדם?
המדינה מקצה כספים לתוכניות בלתי ניתנות ליישום ומנציחה את התפישה לפיה המדינה משקיעה, והעולים מתעקשים לא להתקדם. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות
ועדת החינוך של הכנסת דנה השבוע בתוצאות מבחני המיצ"ב של תלמידים יוצאי אתיופיה בהשוואה לכלל התלמידים. אני מניחה כי לא תופתעו לשמוע שתוצאות מבחני המיצ"ב של תלמידים יוצאי אתיופיה נמוכים בהרבה בכל המקצועות מכלל התלמידים. במסגרת דיוני הוועדה עלו שוב ושוב שאלות רבות שנותרו ללא מענה.
אחת השאלות המרכזיות שהועלתה על-ידי יושב ראש הוועדה, אלכס מילר, הייתה כיצד יש תוכניות חינוכיות לרוב לשילובם של תלמידים יוצאי אתיופיה, אולם הפערים רק הולכים וגדלים? עוד שאלה שנשאלה היא כיצד למרות העובדה שיוצאי אתיופיה נמצאים בארץ מספר עשורים עוד לא נמצאה תוכנית אפקטיבית? מיותר לציין ששאלות אילו חוזרות ועולות בכל דיון ובכל ועדה העוסקת בקליטתם של יוצאי אתיופיה, ותשובה מצד הממסד - אין.
עוד בערוץ הדעות:
האמת שמפחידה את הרחוב הערבי / נזאר עאמר
טרכטנברג, הכישלון מתחיל אצלך בבית / ניצן הדס
מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עולה כי אחוז בעלי השכלה על-תיכונית או אקדמית בגילאי 18-34 מקרב עולי אתיופיה הוא כ-15% לעומת כ-46% באוכלוסיה היהודית, כ-50% נמצאים מתחת לקו העוני, אחוז הילדים המוגדרים כבעלי צרכים מיוחדים הוא 15% לעומת 5.4% באוכלוסיה היהודית. עוד עולה מהנתונים שמשרד החינוך משקיע מדי שנה 200 אלף שקלים בתלמידים עולים ועשרים מיליון שקלים מושקעים בתוכנית החומש לטובת חינוך.
אם כך, היכן טמון זרע הכישלון? חלק מהתשובה נעוץ בעובדה שלמרות שבאוכלוסיה האתיופית, מושקעים מיליוני שקלים, הכסף לא בהכרח מגיע ליעדו. המנגנונים המופעלים בתוכניות השונות הם מנגנונים מסועפים פקידותית, המזינים את עצמם ומשמרים את האינטרס בנזקקותה של הקבוצה. התוכניות המופעלות לקידום הקהילה מצריכות מערכת מסועפת של עובדים: פקידים, מזכירות, מדריכים, עובדים סוציאליים, רכזי תעסוקה, רכזי תרבות, מורים ליהדות ועוד ועוד.
הפרויקט הלאומי הוא דוגמה לכך. ב-2004 הושק הפרויקט הלאומי, שאמור היה לכלול תוכנית ממשלתית לשילוב ולקליטה של יוצאי אתיופיה מגיל 0 עד גיל 35. פרויקט זה, אמור היה להיות מתוקצב ב-600 מיליון דולר - חלקו על-ידי הממשלה וחלקו על-ידי הפדרציות של ארצות הברית. בסופו של דבר הקצתה המדינה רק מיליונים ספורים ולא עמדה בחלקה בחוזה, שמסתכם במתן שיעורי עזר ל-3,600 תלמידים. הפרויקט הלאומי, אם כך, אינו לאומי.
בשנת 2008, ארבע שנים לאחר השקת הפרויקט הלאומי, הכריזה המדינה על תוכנית דומה, אף היא בעלת שם מרשים: תוכנית החומש. היא היתה אמורה לפעול לשילוב של יוצאי אתיופיה וקליטתם המיטבית. תוכנית ממשלתית זו תוקצבה בכ-800 מיליון שקלים ומרבית תקציבה הוקצה לדיור של זוגות צעירים יוצאי אתיופיה. גם כן כשלה ביישום. מתוך 600 זוגות צעירים, רק שניים ניצלו את זכאותם למשכנתא בתנאים נוחים. תוכנית זו התבררה בסופו של דבר כבלתי ניתנת ליישום, ורבים מהכספים חזרו לקופת האוצר. בשיטה זו, מונצחת התפישה על פיה המדינה משקיעה מיליוני שקלים ועולי אתיופיה מתעקשים לא להתקדם.
בסופו של מנגנון, ל"אתיופים" לא נשאר הרבה. מה שמגיע אליהם הוא בבחינת "כסף קטן". בדרך זו של הפעלת תוכניות באופן לא מבוקר ללא התניית הפרויקט בהצלחתו על-ידי משרד החינוך או על ידי המשרד הרלוונטי ולא על-ידי הפרויקט המדובר, הפערים לא יצומצמו. במבחן התוצאה, מדובר בבזבוז הרסני שבסופו של דבר אף מוציא "שם רע" לקהילה ועונה על האמרה "הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות".
אפרת ירדאי, דוברת האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
