סבך של רגשות אשם ודחייה גרם למיילס הלר הצעיר להתנתק מכל בני משפחתו. בפלורידה, שם הוא עובד ב"חיסול" בתים של נפגעי בועת הנדל"ן, הוא מתאהב בנערה צעירה, פילאר שמה, וסוף-סוף מתחיל למצוא משמעות בחייו. אבל גם מהצד שלה הדברים לא לגמרי פשוטים, והשניים נאלצים להיפרד לתקופה מסוימת שאותה יבקש להעביר בעיר מוצאו - ניו יורק.
"אלמלא הנערה ודאי היה עוזב עוד לפני סוף החודש" (עטיפת "סאנסט פארק")
פרקים נוספים בערוץ הספרים:
הוא מצטרף לחבר מימי נעוריו ועוד שתי נשים צעירות שפלשו לבית עזוב בשכונה מוזנחת בברוקלין - סאנסט פארק. אנו מתוודעים ללבטיהם ולתקוותיהם של שותפיו לבית, וגם של אביו המו"ל המתאמץ לקיים את הוצאת הספרים שלו כנגד כל הסיכויים, של אמו השחקנית ושל אמו החורגת חוקרת הספרות. הן בחזית המשפחה והן בחזית האהבה מסתמנת לפניו הזדמנות חדשה לשוב ולאחות את חייו. האם יניחו כוחות ההרס הפנימיים והחיצוניים למיילס ולסובביו לנווט את חייהם לעבר היציבות והאושר? בואו לקרוא פרק מספרו החדש של פול אוסטר.
זה כמעט שנה שהוא מצלם דברים נטושים. מדי יום יש לו לפחות שתי מטלות, לפעמים אפילו שש או שבע, ובכל פעם שהוא וחבורתו נכנסים לבית חדש הם ניצבים מול הדברים הללו, מול אינספור הדברים המושלכים שהותירו המשפחות שעזבו. כל הנעדרים נמלטו בחיפזון, בבושת פנים, בבלבול, ואין ספק כי במקום שהם חיים בו כעת (אם אכן מצאו מקום ואינם מתגוררים ברחוב) מגוריהם החדשים קטנים מן הבתים שאיבדו.
כל בית הוא סיפור של כישלון – של פשיטת רגל ומחדל, של חוב ועיקול – והוא לקח על עצמו לתעד את השרידים האחרונים שנותרו מאותם חיים שנמוגו כדי להוכיח שהמשפחות שנעלמו היו כאן פעם, שרוחות הרפאים של האנשים שלעולם לא יראה ולעולם לא יכיר ממשיכות להתקיים בדברים הזרוקים הפזורים בבתיהם הריקים.
העבודה הזאת נקראת חיסול בתים, והוא שייך לצוות של ארבעה המועסק על ידי "חברת דאנבּר נכסים" המשכירה בקבלנות משנה שירותי "שימור בתים" לבנקים המקומיים, המחזיקים עתה בבעלותם את הנכסים הנדונים. המישורים המשתרעים בדרומה של פלורידה מלאים באותם מבנים מיותמים, והואיל ולבנקים יש אינטרס מובהק לשוב ולמכור אותם מהר ככל האפשר, יש לנקות, לתקן ולהכשיר למגורים את הבתים שהתפנו כדי להציגם לפני קונים אפשריים.
בעולם מתמוטט של חורבן כלכלי ומצוקה אכזרית הולכת ומתרחבת חיסול בתים הוא אחד העסקים המשגשגים הספורים באזור. אין ספק ששיחק לו המזל כשמצא את העבודה הזאת. הוא אינו יודע כמה זמן עוד יוכל לשאת זאת, אבל התשלום נאה, ובארץ שמספר המשרות בה הולך ופוחת אפשר לומר שזאת עבודה טובה.
בתחילה היה המום מאי-הסדר ומהזוהמה, מההזנחה. רק לעתים נדירות הוא נכנס לבית שבעליו הקודמים הותירו אותו נקי ומצוחצח. בדרך כלל מתגלה שם התפרצות של אלימות וכעס, השתוללות יצרית של ונדליזם לפרדה – מן הברזים הפתוחים בכיורים ובאמבטיות העולים על גדותיהם ועד קירות מנותצים במהלומות קורנס או מכוסים בכתובות גסות או מנוקבים בחורי כדורים, שלא לדבר על צינורות נחושת עקורים, שטיחים מוכתמים בכלור, תלוליות צואה על רצפת הסלון.
אלה הן אולי דוגמאות קיצוניות, מעשים שנעשו בדחף רגעי של זעם המנושלים, הצהרות דוחות אך מובנות של ייאוש, אבל גם אם לא תמיד הוא נתקף גועל כשהוא נכנס לבית, הוא פותח כל דלת בתחושה של חרדה מפני הבאות.
הדבר הראשון שעמו צריך להתמודד הוא בהכרח הריח, מתקפת האוויר החמצמץ המסתערת על נחיריו, הניחוחות האופפים הכול, שהם מזיגה של עובש, חלב שהחמיץ, מצע חול של חתולים, אסלות מצופות זוהמה ומזון נרקב על משטחי המטבח. גם האוויר הצח הזורם מבעד לחלונות הפתוחים אינו מצליח למחות את הריחות; גם הקרצוף הקפדני והזהיר ביותר לא יצליח למחוק את צחנת התבוסה.
ואז, תמיד, ישנם החפצים, הרכוש שנשכח, הדברים הנטושים. מספר תצלומיו כבר מגיע לאלפים, ובארכיונו התופח אפשר למצוא תמונות של ספרים, נעליים וציורי שמן, פסנתרים ומצנמים, בובות, מערכות תה וגרביים מלוכלכים, מקלטי טלוויזיה ומשחקי לוח, שמלות נשף ומחבטי טניס, ספות, לבני משי, אקדחי סיליקון, נעצים, בובות פלסטיק, שפתונים, רובים, מזרנים דהויים, סכינים ומזלגות, אסימוני פוקר, אוסף בולים, וציפור קנרית מוטלת מתה על רצפת הכלוב.
אין לו מושג מדוע הוא חש צורך לצלם את התמונות הללו. ברור לו שזהו עיסוק סרק שלא יועיל לאיש, אבל כשהוא נכנס לבית הוא מרגיש תמיד שהדברים קוראים אליו, מדברים אליו בקולותיהם של האנשים שאינם שם עוד, מבקשים שיביט בהם בפעם האחרונה בטרם יילקחו משם.
חברי הצוות האחרים מתבדחים על חשבונו בגלל אובססיית הצילום הזאת, אבל הוא אינו שם לב. הם אינם נחשבים בעיניו, והוא בז לכולם. ויקטור המטומטם, הבוס של הצוות; פאקו המגמגם, המפטפט ללא הרף; ופרדי השמן והאסתמטי – שלושת המוסקטרים של האבדון. על פי חוק יש להעביר לבנק כל חפץ בר הצלה מערך מסוים ומעלה, והבנק מחויב להחזירו לבעליו, אבל האנשים העובדים אתו חוטפים מכל הבא ליד ולא אכפת להם בכלל.
הם רואים בו שוטה מפני שהוא מפנה עורף לכל השלל הזה – בקבוקי הוויסקי, מכשירי הרדיו, נגני התקליטורים, ציוד הקשתוּת, המגזינים הפורנוגרפיים – אבל הוא רוצה רק את התמונות שלו – לא דברים, אלא תמונות של דברים. זה זמן-מה שהוא מקפיד לדבר מעט ככל האפשר בעבודה. פאקו ופרדי התחילו לקרוא לו אֶל מוּדוֹ, האילם.
הוא בן עשרים ושמונה, ולמיטב ידיעתו אין לו שאיפות. מכל מקום לא שאיפות עזות, לא מושג ברור מה צופן לו העתיד, אם ידאג לבנות לעצמו עתיד סביר. הוא יודע שלא יישאר עוד זמן רב בפלורידה, שבקרוב יגיע הרגע שבו יחוש צורך להמשיך הלאה, אבל עד שיבשיל הצורך הזה לכלל הכרח לפעול, טוב לו להישאר בהווה ולא להסתכל קדימה. אם השיג משהו בשבע השנים ומחצה מאז עזב את הקולג' ויצא לדרכו, הרי זו היכולת הזאת לחיות בהווה, להגביל את עצמו לכּאן ולעכשיו, וגם אם אין זה אולי ההישג המופלא ביותר העולה על הדעת, הרי השגתו דרשה ממנו משמעת ניכרת ושליטה עצמית.
לא לרקום תוכניות, כלומר לא לטפח כמיהות או תקוות, להיות שמח בחלקך, לקבל מה שהעולם מוכן לתת לך מיום ליום – כדי לחיות בצורה כזאת עליך לרצות מעט מאוד, מעט ככל שאדם מסוגל לרצות.
מעט-מעט צמצם את רצונותיו למה שמתקרב עתה למינימום ההכרחי. הוא הפסיק לעשן ולשתות, אינו אוכל עוד במסעדות, אין לו טלוויזיה, רדיו או מחשב. הוא היה שמח להחליף את מכוניתו באופניים, אבל אינו יכול להיפטר מהמכונית מפני שהמרחקים שעליו לנסוע לרגל עבודתו גדולים מדי. כך גם לגבי הטלפון הסלולרי שהוא מחזיק בכיסו, שאותו היה משליך בשמחה לאשפה, אבל הוא נחוץ לו לעבודה, ולפיכך אינו יכול לוותר עליו. המצלמה הדיגיטלית הייתה אולי פינוק שהרשה לעצמו, אבל לאור השיממון והעבודה המפרכת בשגרה האין-סופית של חיסול בתים, הוא חש שהיא מצילה את חייו.
הוא משלם שכר דירה נמוך כי הוא מתגורר בדירה קטנה בשכונת עוני,
ומעבר להוצאת כסף על מצרכי יסוד חיוניים, המותרות היחידים שהוא מרשה לעצמו הם קניית ספרים, ספרים בכריכה רכה, בעיקר רומנים, רומנים אמריקאיים, רומנים בריטיים, רומנים זרים בתרגום, אבל בסופו של דבר הספרים אינם מותרות אלא צורך חיוני, והקריאה היא התמכרות שאין לו שום חשק להירפא ממנה.
אלמלא הנערה ודאי היה עוזב עוד לפני סוף החודש. הכסף שחסך יספיק לו לנסוע לאן שירצה, ואין ספק שהשמש של פלורידה כבר נמאסה עליו – כיום, אחרי חקירה ודרישה, הוא סבור שהשמש הזאת מזיקה לנפש יותר משהיא מועילה לה. בעיניו זוהי שמש מקיאוולית, צבועה, והאור שהיא מפיקה אינו מאיר את הדברים כי אם מערפל אותם – הוא מסמא אותך בזיווֹ הבלתי פוסק, הבהיר מדי, הולם בך בהדף של לחות מהבילה, מערער אותך בהשתקפויותיו המתעתעות ובגלים מנצנצים של לא כלום. כולו ברק וזוהר, אבל אין בו כל תוכן, כל שלווה, כל הפוגה. אבל דווקא תחת השמש הזאת ראה את הילדה לראשונה, ומפני שאינו יכול לשכנע את עצמו לוותר עליה, הוא ממשיך לחיות עם השמש ומנסה להשלים אתה.
"סאנסט פארק", מאת פול אוסטר. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך. הוצאת עם עובד, 267 עמ'.
