במערתה הצרה של השן הטוחנת

מנגנוני ההגנה הפרימיטיביים שלי הצליחו לדבוק בגרסת ההכחשה, גם כשהשן המדוברת החלה להתנדנד. אבל כידוע, הכחשה מובילה להכחשה, וכשהיומן הודיע לי על פגישה לא רצויה המתוכננת לאותו היום החלטתי לנקות את המצפון ולתרץ את ההברזה ב"מצב חירום דנטלי", וכדי לתמך את הביטול בעדויות, התייצבתי אצל ד"ר מ', רופא השיניים השכונתי שלנו.

כשרק הגענו לכאן ועוד לא הכרנו אף אחד, מצאנו אותו דרך האינטרנט. שלושה רחובות מאיתנו, בקליניקה קטנה ודי מצ'וקמקת במערב העליון, פגשנו איש צעיר בכיפה שחורה. הוא היה חביב בצורה בלתי רגילה והחלטנו להפוך אותו לרופא השיניים המשפחתי שלנו. במשך השנים כאן הוא שיפץ את הקליניקה שלו וקנה ציוד כל כך מחודש, שכשהוא מצלם את השיניים הצילום מיד מופיע על מסך מחשב גדול וכל צילומי השיניים נשמרים אצלו בהארד דרייב. השבוע, כשבאתי להתלונן על השן, תוך שנדמה לי שאני בעצם רק מייצרת אליבי לפגישה ההיא שלא התחשק לי ללכת אליה, ד"ר מ' צילם ונחרד ממה שראו עיניו. הוא בדרך כלל לא היסטרי, אבל הפעם הוא נראה מוטרד ממש. "צריך לעקור ולהשתיל חדש", הוא אמר בצער. "מה?!" התפלצתי, כי יש רגע גם אצל רופאי שיניים וגם אצל מכונאי רכב, שנדמה לי שהכל בסדר אבל בגלל שהם צריכים עבודה הם מסבירים לי שהשאסי דפוק ושהאינג'קטור לא מכניס מספיק דלק לבוכנות, ושיש דלקת בתעלת השן וצריך להחליף הכל. אין לי מושג על מה הם מדברים, אין לי דרך לבדוק אם הם עובדים עלי או לא, ואני צריכה את האוטו נוסע, או במקרה הזה את השן הקדמית, האל ירחם, במקום.

כששאלתי את ד"ר מ' אם אין דרך פחות רדיקלית לטפל במפגע הוא אמר שהוא יתייעץ עם מומחה לטיפולי שורש. בהיותו היי טק הוא שלח את הצילום שלי באימייל ותוך דקות חזר המומחה וחיזק את טענתו כי אין גאולה לשן. מייבבת התקשרתי לפרופסור שאתי, שמיד הסכים שלפני שנוגעים לי בשן (הקדמית!) אנחנו הולכים לשמוע סקנד אופיניון. "אבל אנחנו לא מכירים עוד רופאי שיניים", יללתי. "תשאלי את י", הוא הנחה בקור רוח, אמא של החבר של המתבגרת, "הם בניו-יורק כבר מאתיים שנה ובטוח יש להם רופא טוב".

בהמלצתה של י' חציתי את הפארק והגעתי לצד המזרחי. שם, בקליניקה מפוארת, קיבלו אותי בסבר פנים יפות, ובחיוכים שופעי שיניים לבנות ובורקות. אחרי שעשו לי צילום כמו של פעם, כזה שכואב בחניכיים ורוצים להקיא תוך כדי, הגיע רופא קשיש וחביב עם זכוכית מגדלת שצמודה למשקפיים והביט בצילום. "איך השן הגיעה למצב כזה?" הוא ספק גער בי ספק ברופא השיניים שלי, ואחרי שהוא בדק את השן ממש הוא אמר שהוא חושב שאפשר להציל אותה. הוא שאל אותי אם אכפת לי לנסוע לששים והחמישית כדי לראות מומחה לטיפולי שורש, ואני השבתי שאם יצילו לי את השן אני מוכנה לנסוע גם לג'רזי סיטי, עכשיו!

בשישים והחמישי בלבלה לי את המוח האסיסטנטית של המומחה השני במשך חצי שעה: איך גיסתה גנבה לה את ארוחת חג ההודיה, ואיך היא חצויה עכשיו בין המשפחה של בעלה ומשפחתה שלה, בין קווינס ולונג איילנד, ושהטרקי ואני כבר התייבשנו לגמרי הגיע המומחה. שאלתי אותו בתחינה אם הוא יהיה המושיע של השן שלי, ולא ידעתי שנגעתי בנקודה רגישה. "עד כמה שאני יודע", הוא ענה בסבר פנים חמורות, "המושיע הוא על הצלב".

"או או", חשבתי לעצמי, את לא רוצה להרגיז את מי שאמור לקבוע את גורלה של השן הקדמית שלך. "המצב חמור", הוא אמר תוך שהוא מפהק וחולם על סוף השבוע הארוך. "אני ממליץ לעקור ולהשתיל". כי מה אכפת לו? זאת השן הקדמית שלו? הוא יצטרך להתמודד עם אתגר אסטטי?

מיואשת ומאוכזבת מכך שרופאי השיניים של הצד המזרחי, על הקליניקות המפוארות שלהם, לא נתנו לי תשובה אחרת מזאת שנתן לי בחינם ובחמש דקות הרופא המשפחתי מהצד המערבי, חזרתי עם הזנב בין השיניים לקליניקה השכונתית המאותגרת שלנו. המתבגרת, שאין לה הנאה גדולה יותר מלעשות צחוק מאמה המזדקנת, צבעה את השן הקדמית שלה בשחור, חייכה אלי ואמרה, "ככה תיראי! לא נורא, זה דווקא די cool". הפעוטה, לעומתה, שתמיד אפשר לסמוך על טוב לבה ומסירותה, שאלה אותי אם יש לי booboo, ואם אני רוצה icy, שזה מה נותנים בפעוטון שלה במקרים של בובו. "תודה יקרה שלי", אמרתי לה, "אין לי רק בובו בשן, יש לי שם נשמה שלמה, והולכים לעקור לי אותה השבוע".

"אהה", היא אמרה כמבינת דבר, "קיסי בבובו, אמא?"

וכשהיא נתנה לי נשיקה בשן הדואבת הבנתי שהנשמה שלי לא שם, ואילו השן תלך לכפרות במקום תרנגול ההודו שחננו השנה.