השקר שנשאר: הראל סקעת ממשיך לשיר לנשים

אם כבר חגגת את גיל 12, עצב ותסכול אינם הרגשות שאמורים לצוץ בקרבך כשאת מאזינה לשיר חדש של הראל סקעת. קצת דכדוך קיומי, הרבה ייסורי אהבה שלא נענית בהתאם לציפיות, פרץ נוסטלגיה מתוקה, אדוה הורמונלית קלילה - זה המגוון האמוציונלי ששיריו של המאמי הלאומי אמורים לעורר, והם אכן עושים זאת בהצלחה גדולה.

אין כל סיבה שהמוצר החדש לא יצליח גם הוא. שוק ההורדות וההופעות מוכיח לסקעת שדרכו האמנותית נכונה עד מאוד - אבל גם שהוא תקוע בדרך הזאת, על תקן בובה מכאנית, בלי יכולת לזוז ובלי יכולת לומר את אשר באמת על לבו.

סקעת אינו אשם באפיונים המגדריים החדים והחד-משמעיים שהשפה העברית גוזרת על זמריה. אין "איי לאב יו" גנרי וכללי שמאפשר לשיר, לא חשוב למי: בשפה הגחמנית והעתיקה הזאת, שבה "מלחמה" ו"מגיפה" הם שמות עצם ממין נקבה ואילו "שד" ו"רחם" הם זכרים, האוהב צריך לזהות את מגדרו-שלו וגם את זה של האהוב אליו מתייחס השיר. סקעת, בהחלטה שקיבל עוד בימי "כוכב נולד", בוחר לשיר שירי אהבה לבנות.

הוא עושה את זה עם מנעד המניירות המתבקש מבוגרי "כוכב נולד" גם בקליפ החדש שלו, "כמה עוד דרכים". עיניים מצועפות מופנות אל עבר עלמה מסתורית, שלא נטעה חלילה ונחשוב שמא מדובר במשהו אחר. מלים חד משמעיות שבהן מושא האהבה והתסכול מסומן כנקבה. כושר המשחק שלו משכנע די הצורך שנאמין לו, כלומר - המניירות מקובלות על הקהל במידה שמזהה אותן עם קיומו של "רגש אותנטי", או לפחות כזה שמצטלם כאותנטי. וזה מה שעצוב, מפני שהדרישה לאותנטיות - לא נגמרת כאן.

הרווח שבין הגבר לצוֹפָה

שיר פופ מצליח, שעניינו אהבה, זוכה לתהילה הזמנית שלו בשני אופנים: הוא צריך להיות, במלותיו ובמקצביו, אוניברסלי די הצורך להפוך לביטוי שמאזיניו יכולים להזדהות איתו, על סמך מה שמתרחש בעולמם, והוא אמור ליצור תחושה של כנות, סוג של וידוי. כי בעידן הפופ הויזואלי, המבצע מתבונן היישר לתוך עיניו של הצופה ויוצר אשליה של אינטימיות, כאילו הניח את לבו המדמם אי שם במרווח בינו לבין הצופה.

לבו של סקעת נחשף למי שהיה מעונין בכך, בפריים טיים, ובעקבות לחצים נבזיים, כמי שפעימות אהבתו נתונות לגברים. לטעמי, זה היה ועודנו עניינו הפרטי של סקעת, כפי שנטיותיהם המיניות ואורחות חייהם של אנשים המתנהלים באור הזרקורים צריכים להיות, עד שהם בוחרים לשתף בכל זה את הציבור. מרגע שבחר, הראל סקעת צריך לענות - בעיקר לעצמו - על השאלה מדוע הוא ממשיך לשיר שירי אהבה לנשים.

זה כבר לא יכול להתפרש כ"ביטוי אותנטי של רגש". זה כבר לא יכול להצטייר כזיהוי של ה"אני" של היוצר עם יצירתו. לכל היותר, אפשר להבין את ההתעקשות הזאת רק במונחים כלכליים: לו היה סקעת בוחר לשיר לגבר, ההתפלגות הדמוגרפית היתה עובדת נגדו ונגד חשבון הבנק שלו.

השארת להן רק מלים

במובן הזה, סקעת אינו שונה מהמוני זמרים מזרחיים שבוחרים להשקיע את מיטב המניירות שלהם בשירי חתונה שמהללים נשים, כשבלבם פנימה הם הרבה יותר שוביניסטים והרבה פחות מעריצי נשים ממה שהם בשיר. הוא גם לא שונה מזמרים אוהבי-גברים שהיו לפניו והמשיכו לשיר לנשים.

הוא רק צעיר יותר, מצליח יותר וחשוף יותר מקודמיו, ולכן גם עצוב יותר לגלות שהוא תקוע בתוך שוק אכזרי,

שלא יסלח לו אם ישיר ולו מקצת מן האמת שלו, שהיא - כך אפשר לשער - אוהבת, כואבת ומצטלמת לא פחות טוב מהשקר המוסכם.

"השארת לי רק מלים, זר של מנעולים", שר סקעת לא מזמן, ואפילו באירוויזיון. ובכן, לא: זה הוא עצמו שהשאיר לעצמו, בבחירת השירים שלו, מלים-מנעולים. כמה עצוב, אם כן, לגלות שעוד שיר נועל את סקעת בתוך הארון.