שיטת השקשוקה

בשבוע שעבר ראיתי בפעם הראשונה במציאות את שחקן הקולנוע האהוב עלי בעולם. אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע הזה, אחרי שיש לך את המזל הגדול לראות גם את מייקל ג'ורדן וגם את מג'יק ג'ונסון, גם את ביל קלינטון וגם את ברק אובמה, את בטוחה שכבר שום דבר לא יכול ממש להזיז לך. ופתאום מסתבר שדווקא יש משהו. אז שחקן הקולנוע האהוב עלי בעולם הוא רוברט דאוני ג'וניור – כן, ההוא שפעם, לפני 20 שנה, מצאו אותו ישן בחדר שינה של בית לא שלו, אליו נכנס כשהיה מסומם לגמרי. היום הוא כמובן איש אחר, צמוד לתיק מלא בויטמינים, נקי ומצוחצח, כוכב הוליוודי גדול. אבל מה שלא השתנה מאז ועד היום, הוא היכולות שלו כשחקן והעובדה שלא חשוב מה, הוא תמיד משאיר הכל על המסך. אה, הוא גם סקסי באופן לא חוקי.

אז השבוע יצא לי סוף סוף לראות אותו בענייני עבודה – למרבה הצער, רק בענייני עבודה – וגיליתי שיש עדיין במקצוע הזה דברים שמצליחים לרגש אותי. אולי 'לרגש' זו לא ההגדרה הנכונה, אבל לרתק. זה כיף גדול לשבת מול מישהו כל כך היפראקטיבי ומלא בהיסטוריה מטורפת, ולנסות להבין מה עובר לו בראש כל הזמן, רק כדי להגיע למסקנה שאי אפשר לדעת. בעיקר בגלל שספק אם הוא עצמו יודע. כיף גדול גם לראות אותו משתלט על מסיבות עיתונאים רק כי משעמם לו וכי הוא לא מוכן לקחת את עצמו, או את האירוע, ברצינות.

ובצדק. אחת ההנאות הכי גדולות באירועים האלה, היא הגיוון העצום של עיתונאים שמגיעים מכל העולם ולפעמים שואלים שאלות שאת יודעת שלא היית מעזה לשאול. זה לא עניין שיפוטי, זה פשוט ככה. יש כאלה שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא להוציא רכילות עסיסית. יש כאלה שהולכים לקיצוניות השניה ונתקעים בפרטים טכניים שמשעממים גם את מי שאמור לענות להם. אבל הכי כיף זה לגלות שהמבטא שלך הוא לא הכי גרוע בחדר ושבדרך כלל כשאת שואלת שאלה, לא מבקשים ממך לחזור עליה. מה שהיה מזל גדול מאוד במקרה הזה, כי גם ככה לשאול את דאוני ג'וניור שאלה, כשהוא מסתכל לך לתוך העיניים, היתה מראש משימה לא פשוטה. כן, מסתבר שבסופו של דבר בכולנו מסתתרת טינאייג'רית. אבל, שיהיה ברור, שמרתי על קוליות מושלמת ורק בסיום מסיבת העיתונאים, כשהמוני עיתונאים מכל העולם התנפלו על דאוני כדי להצטלם איתו ואני נשארתי לעמוד בצד, מרגישה נבוכה מהסצינה הזו – הבנתי שלמרות הבזקי הגרופיות, המצב שלי כנראה קצת יותר טוב משלהם.

אנשים שגרים בעיר הזו הרבה שנים אמרו לי מהרגע הראשון, שלוס אנג'לס פתוחה ומתאימה לכולם. כל אחד יכול למצוא בה את הפינה שלו. זה ההיגיון בשיגעון שלה, זה היתרון בגודל שלה. 'אם תמצאי את הפינה שלך', אמר לי מישהו, 'לא תרצי לעזוב לעולם, אבל אם לא תמצאי אותה, אף פעם לא תרגישי בבית ואף פעם לא תלמדי לאהוב את העיר'. השבוע בסילברלייק הבנתי למה הוא מתכוון. יש סיכוי לא רע שמצאתי את הפינה שלי. עכשיו צריך רק להיות כאן מספיק זמן כדי להתיישב בה.

ביום שישי שעבר אכלתי שקשוקה. אני כבר רואה את המבטים שלכם, ביג דיל, אכלה שקשוקה, מה זה השטויות האלה. חכו, לא כאלה שטויות. שקשוקה היא אחד המאכלים הישראלים האהובים עלי ביותר. עד היום אני לא יודעת מי המציא את השילוב הזה, אבל לאיש הזה נתונה תודתי הנצחית. בשלושת החודשים שלי כאן, זה היה אחד הדברים שחסרו לי במיוחד – המנהג הקבוע בכל יום שישי לרדת לבית הקפה הקטן ליד הבית ולנגב מחבת שקשוקה. אין את זה כאן, פשוט אין. ואם יש, אני עוד לא יודעת מזה.

אבל בשבוע שעבר לקח אותי איש חמוד למסעדת 'תל אביב הקטנה' שממש עכשיו נפתחה בבברלי הילס. האינסטינקט הראשוני היה סקפטי. מה למסעדה ישראלית ולאמצע האיזור שבו כל נשימה עולה שני דולר פלוס מס. אבל איכשהו, זה עובד. התיישבנו, קיבלנו תפריט בעברית ופתאום הבנתי שלא חשוב כמה אשכנע את עצמי שאני לא מתגעגעת – יש שלושה דברים שאני מתגעגעת אליהם באופן קורע לב ממש: המשפחה, החברים והאוכל. לפחות בינתיים אני לא מתגעגעת לישראל המדינה – מדינת ישראל של היום היא לא מקום נחמד במיוחד – אבל אני מתגעגעת לאותם כמה חלקים שמרכיבים את הזהות שלי, את מי שאני, את הדברים שאני אוהבת בחיים ואת האנשים שמקבלים אותי כמו שאני. ואני מתגעגעת לאוכל. אז הזמנו שקשוקה. והיא היתה סבבה. והיא לקחה אותי הביתה לכמה דקות.

האיש החמוד שהיה איתי גר פה הרבה יותר זמן והוא הסביר לי שאין טעם לריב עם זה בכוח. אין שום דרך להפוך ללא-ישראלי, לא חשוב איפה בעולם אתה גר וכמה זמן. ברגע שאתה יוצא החוצה, מהר מאוד כל מה שאתה זוכר מהארץ זה את הדברים הטובים ואת כל מה שחסר לך במקום האחר שאתה נמצא בו. עם המסר הזה הלכתי הביתה. ואחרי יומיים נהייתי חולה. שום קשר לשקשוקה, היא היתה טובה מאוד. סתם התקף סינוסיטיס שבשלב מסויים גורם לך לרצות למות, כי זה בטוח יהיה פחות נורא.

אז ישנתי 24 שעות רצוף בערך, ובין לבין היה לי זמן לחשוב על עוד אספקט שמחזיר אותך הביתה. הרגעים בהם אתה צריך שמישהו יביא לך מרק עוף, ובארץ תמיד יהיה אדם כזה. רופא המשפחה הקבוע שלך שאתה יכול לבוא ולהיכנס אליו בלי תור. אפילו טיפות האף שאתה מכיר וקונה בסופר פארם בלי מרשם. כל מיני דברים שלקחת כמובנים מאליהם ופתאום נורא חסרים. יכול להיות שמוגזם לצפות שהדברים האלה יהיו גם כאן אחרי שלושה חודשים, אבל אנחנו הרי חיים בהווה, וההווה השבוע היה בעיקר געגועים למרק עוף ישראלי.