להיות כמו מח"ט אפרים כל השנה

עאטף אבו רוב, סלפית 

לאחרונה הציתו כאן שני מסגדים, בכפרים יאסוף וברוקין. הצתת מסגד היא משהו שמשפיע לא רק על האנשים בכפר, ואפילו לא רק על המצב בגדה, אלא על כל העולם המוסלמי. זו פגיעה בדת שלנו. התושבים כאן מרגישים שהמתנחלים מנסים להעביר את הסכסוך למישור הדתי. הם מאוד כועסים ומתוסכלים, במיוחד כי הרשויות הישראליות, שאמורות להגן עלינו, עוד לא מצאו את המציתים. יתרה מכך, הרשויות בעצמן מוציאות צווי הריסה למסגדים, כמו אלה בבורין ובברוקין.

עוד בערוץ הדעות :

נשות המנהיגים, התאחדו נגד ההדרה / יזהר אופלטקה

מכת מוות לכיכר דיזנגוף / עומר כהן

באדמות הכפרים שליד חוות גלעד פוגעים כל הזמן בעצי זית, מציתים שדות וגונבים יבול של חקלאים. מתנדבי "בצלם" צילמו בווידאו מתנחלים מציתים שדות יותר מפעם אחת. הנזק לחקלאים עצום. עבור רבים מהם, האדמה היא מקור הפרנסה היחיד עבור המשפחות שלהם. כשהמתנחלים גונבים את היבול או שורפים או משחיתים מטע, אין למי לפנות כדי לקבל פיצוי והם נשארים עם מחסור גדול. אזורים נרחבים מסביב להתנחלויות הם לגמרי מחוץ לתחום עבור פלסטינים בעלי הקרקע. הם יכולים להגיע אליהם רק פעם או פעמים בשנה, בתיאום עם המנהל האזרחי. בכל פעם שמגיעים החקלאים, רבים מגלים בהם נזקים שונים.

הדבר הקשה ביותר הוא שאנשים מרגישים שאין מי שיגן עליהם, כי מי שאמור להגן עליהם בעצם פועל נגדם. בקיץ שעבר מתנחלים הציתו שדות ליד הכפר פרעתה. כשהגעתי לשם עם קבוצת עיתונאים, ראיתי שהחיילים מונעים מכבאית הפלסטינית להגיע למקום השריפה כדי לכבות אותה. הם מנעו ממני וממתנדבים אחרים גם לצלם ולתעד את האירוע. אנחנו מחלקים מצלמות וידאו לתושבים שנמצאים באזורי החיכוך כדי לנסות ולתעד את הפגיעות האלה.

סלמא א-דבעי, שכם 

בשנים האחרונות, האלימות באזור שכם באה בעיקר מההתנחלות יצהר, שתושביה תוקפים באופן קבוע את הכפרים בורין ועסירה א-קיבלייה. ההתקפה האחרונה התרחשה לפני 4 ימים, בכפר עסירה. כמה תושבים שגרים בקצה הכפר, קרוב להתנחלות, התעוררו בשתים עשרה וחצי לפנות בוקר לקול צרחות וצעקות. מניסיון העבר, הם הבינו שמתנחלים שוב הגיעו לכפר וזורקים אבנים על הבתים. המתנחלים, שהגיעו בקבוצה גדולה, שברו את החלונות של מונית שחנתה ברחוב וניסו לשרוף אותה. חיילים שבינתיים הגיעו למקום מנעו כנראה את ההצתה, אבל לא את שבירת החלונות. בעל המונית אמר שיצטרך לממן את התיקון לבד. זה מקור הפרנסה היחיד שלו. התושבים סיפרו לי שלא ישנו כל הלילה והילדים לא הלכו למחרת לבית הספר.

האנשים בכפרים האלה מרגישים מבודדים וחסרי הגנה מפני ההתקפות הללו. הם יודעים שהצבא אמור להגן עליהם, אבל כשהם פונים לבקש עזרה, הרבה פעמים החיילים עומדים מנגד ולא מתערבים. היו מקרים שחיילים אפילו ירו על התושבים גז מדמיע כדי לסלק אותם מהמקום, למרות שמי שהתחיל את העניין והגיע אל הכפר הפלסטיני היו המתנחלים.

משפחות שגרות בבתים שקרובים להתנחלות מסתובבות בפחד תמידי. הן שומרות על חלונות מוגפים גם בקיץ, בשל חשש שמתנחלים ינסו להצית את הבית דרך חלון פתוח. הם אף פעם לא מרשים לעצמם לצאת מהבית ביחד, כל בני המשפחה, אלא עושים משמרות כדי שתמיד יהיה מישהו בבית. בכלל, הם לא יוצאים הרבה וכשכן, הם תמיד חוזרים מוקדם מפחד שמשהו יקרה לבית. הילדים לא ישנים טוב, סובלים מהרטבת לילה ומתעוררים בצעקות ודורשים לישון עם ההורים. הם חיים בפחד כל הזמן ומצפים תמיד לגרוע מכל.

כשהם קוראים למשטרה, היא מגיעה באיחור ולא נותנת את הטיפול הנדרש, והרבה מהתושבים פשוט התייאשו וכבר לא מבזבזים את זמנם בתלונות. בשבוע שעבר דיברתי עם אום איימן, תושבת בורין שהותקפה על-ידי מתנחלים. כשהצעתי לה להגיש תלונה היא סיפרה לי איך בשנת 2008 תקפו אותה מתנחלים, והיא הלכה עם התינוקת שלה על הידיים להתלונן במשטרת אריאל. היא אמרה שהשוטרים החזיקו אותה שם שעות והתייחסו אליה בחוסר כבוד, ובסופו של דבר לא יצא כלום מהתלונה. אז למה שתתלונן שוב?

מוסא אבו השהש, חברון 

חברון היא סיפור יוצא דופן. זו העיר הפלסטינית היחידה שבתוכה יש התנחלות ישראלית. החשיפה הממושכת לאלימות הזו משפיעה באופן הרסני על כל התושבים, ועל הילדים בפרט. משפחות שגרות במרכז העיר, במקום שבו הוקמו ההתנחלויות, חשופות במיוחד לאלימות הפיזית והמילולית מצד המתנחלים. למרות שהם כבר התרגלו כביכול למצב הלא-נורמלי שבו הן נתונות, בני הבית עדיין מנהלים את שגרת יומם בצל הפחד המתמיד.

קחו למשל את משפחת אבו עיישה, שגרה בשכונת תל רומיידה. ילדי המשפחה חיים בדאגה מתמדת. הם רצים בשביל הגישה לבית כדי שהמתנחלים שמסתובבים ברחוב לא יתפסו אותם ויציקו להם. משפחת זעתרי משכונת מאל-בווארה, שלידה הוקם המאחז מצפה אביחי, סובלת מיידוי אבנים באופן קבוע, ומרגישים חשופים לגמרי. הם פנו לעירייה בבקשה להתקין עוד תאורה מחוץ לבית.

הפלסטינים יודעים שזו אחריות הרשויות הישראליות להגן עליהם, אך איבדו כל אמון בכך שהמשטרה אכן תגן עליהם. גם כשהשוטרים מנסים לעזור, הם לא יכולים. אני שומע לצערי אנשים שהייאוש הביא אותם לומר שהדרך היחידה להגן על עצמם היא באמצעות אלימות נגדית, כי המשטרה לא עושה את עבודתה.

נאסר אל-נוואגעה, סוסיא

בעיית אלימות המתנחלים היא אחת הקשות באזור דרום הר חברון. זה אזור כפרי, והרבה מההתקפות הן נגד רועים. כמעט מדי שבוע נרשם לפחות נסיון תקיפה אחד, במטרה למנוע מהתושבים לרעות את הצאן שלהם. הרועים נתקלים במיידי אבנים, שגם צועקים על הכבשים כדי שיברחו. הם מגיעים עם נשק ולפעמים עם מקלות. לפעמים הם מביאים את העדר שלהם לאכול בשדות שהפלסטינים מגדלים בהם גידולים. 

הצבא הצמיד ג'יפ עם חיילים ללוות ילדים לבית ספר בדרך שעוברת סמוך להתנחלות. תושבי האזור אינם מסוגלים להבין איך במקום לעצור את המתנחלים שאחראים לתקיפה ושיודעים מי הם,

החיילים מלווים את הילדים. גם כשאנשים מתלוננים, לוקח למשטרה הרבה זמן להגיע. אתמול הודיעו לי שמתנחל הגיע לגנוב חול מגבעת לס דרומית לסוסיא. לקחתי את המצלמה והלכתי לצלם. בדרך התקשרתי למשטרה. לקח להם בערך שעתיים להגיע, והמתנחל הספיק לגמור את העבודה וללכת. הם לא בדקו דבר ואפילו לא רצו להסתכל על הצילומים של לוחיות הזיהוי של הרכב. ביקשו שבעל האדמה יגיע למשטרה בקריית ארבע עם הצילום.

גם כשהחיילים בשטח, לפעמים הם בצד של המתנחלים. לעיתים רחוקות יש חיילים שמנסים להפריד. הרבה פעמים, כשהחיילים חדשים ולא מכירים את ההסדרים באזור, המתנחלים אומרים להם שלנו אסור להיות במקומות מסוימים והחיילים מסלקים אותנו, למרות שזו אדמה שלנו ושמותר לנו להיות שם.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il