"סטופ כדור הארץ": שמישהו יעשה לזה סטופ
ההפקה של "סטופ כדור הארץ" מעוררת געגועים לימי התום של המצלמה הנסתרת - שם לפחות אנשים הושפלו ללא ידיעתם. גם היום צריך יותר משאריות טלוויזיוניות מחוממות וליהוק מכוון כדי לשכנע אותנו באותנטיות החומרים, או לפחות להצחיק
הנה קצת שאריות מחוממות של "עונת החתונות", ורמיזות ל"המירוץ למיליון" (אבל בלי ריצות ובלי מיליון) - מתברר שזה כל מה שצריך עבור "סטופ כדור הארץ", המיזם החדש של סיון שביט וענבר כהן-ארבל. השניים הפליאו להצחיק את קברניטי ערוץ HOT3, כשהריצו המון דחקות על חשובנם של מתחתנים-לעתיד, שבכלל לא ידעו עד כמה הם מצחיקים.
"הבה נעשה את זה בלי תיווך של דנה מודן ורועי לוי", אמרו לעצמן היוצרות, מן הסתם. את החסכון בעלויות אפשר להפריש לטובת מימון חלקי של מסעות בעולם, במקרה ולא יצליחו להשיג די כסף מפרסומות סמויות לחברות תעופה, מפעילי קרוזים ובתי מלון.
אחרי שכל זה תוכנן יפה, צריך היה לכתוב תסריט – יש קרדיטים ליוצרות כתסריטאיות – אבל זהו תסריט של טריק אחד: "כיצד להציב חבורה של ישראלים במקום הכי לא נכון עבורם על פני הגלובוס ולראות איך הם מתפדחים נורא".
מי רוצה שיעשו ממנו צחוק?
לא קשה למצוא אנשים חסרי מודעות שמוכנים ש"יעשו עליהם סרט", באשר ה"סרט", הזה הוא כרגע תוספת נחשקת לסטטוס חברתי של חסרי-חיים מכל הסוגים: פקאצות ואוחצ'ות חולות שופינג, שנשלחים לבייג'ין כדי לרכוש מותגים מזויפים; גברברים עתירי הורמונים במסיבת רווקים ארוכה בברלין, עיר החטאים;
שלישיית וונאבי-מעושרות עתירות בוטוקס על עקבים בגובה קילומטר בדרך למסע רוחני בהודו; זמר מזרחי שנורא רוצה להיכנס לתודעה וקשה לו בדרך לצילום קליפ באפריקה; ושתי נשים שמוח הוא לא האיבר הכי מפותח שלהן, בדרך לפנטזיה של סקס פרוע בשיט רגוע.
מתוך שני הפרקים הראשונים מתבררים כמה דברים מאוד מאוד לא מצחיקים. מה שנועד לייצר אמירה קומית על ישראלים בשיטוטיהם בעולם אינו אלא פרי ליהוק מניפולטיבי במיוחד, ויצירת סיטואציות מבוימות היטב כדי שהליהוק אכן יתממש בימבה פדיחות.
מובן שהן מתחילות עוד לפני הנסיעה: כשבנות הלוויה התמוהות של מני פרץ - הזמר שלא פרץ לתודעה - מבינות לאן הן נוסעות, מציעה רעייתו המסורה לצייד אותן באוכל כשר ובאבקות מרק. מנגד, אחת מבנות הלוויה אומרת שהיא הכינה "כזה של בית חולים", ובפנטומימה מבהירה שמדובר במסכה למקרי שפעת חזירים, מפני ש"נראה לך שאני אנשום את האוויר שלהם"?
צחקתם? יופי. תמשיכו, מפני שיהיו לכם עוד הזדמנויות להתנשא על המלוהקים חסרי המודעות. סעו לברלין עם שלישייה של חרמנים ותראו איך הם לא מבחינים, שהבלונדה המחומצנת בבאר עם עצמות הלחיים האסיאתיות, היא בעצם ליידי-בוי שכזה: ברור שתבחינו לפניהם ותחכו שיתפדחו עם הזמנה לבלות איתה את הלילה, אבל זה לא יקרה כי ממש ברגע האחרון למישהו יפול האסימון, או שההפקה תפיל אותו.
רוצים לצחוק עוד? יש ממה, כמובן. חמישה שופהוליקים - דבוקה של שלוש פקאצות צעקניות במיוחד ועתירות נצנצים ושתי אוחצ'ות - שמנסים להידמות למודל הנשיות הטפטי הזה יוצאים לבייג'ינג. אוי, כמה שהם מתפעלים ממנעמי מלון מריוט בעיר. אוי, כמה שהם לא מצליחים לקנות כלום כשלא החליפו כסף למטבע המקומי. כרטיס אשראי? לא, לא. ההפקה מן הסתם לא תרשה להפוך את הפאדיחה ליום קניות מוצלח.
שפל ההשפלה
זה הפרינציפ. זה הקונספט. זו חזות הכל. כמעט שמתעוררים געגעועים לימי התום של המצלמה הנסתרת, שבה אפשר היה לצחוק עם אנשים בגלל שנקלעו למצבים של חוסר ידיעה. חוסר מודעות והליהוק המכוון הוא עניין שונה לגמרי, שגובל בניצול חסר בושה של בני אדם, שאין להם שליטה על התהליך אליו נכנסו. גם אין להם דרך להחזיר לעצמם את כבודם העצמי אחרי העריכה.
מסקנה ראשונית אחת מצטיירת משני הפרקים הראשונים של "סטופ, כדור ארץ": לחמשת הדבוקות המשוטטות של התוכנית אין כל ענין במקומות אליהם נשלחו,
והעולם הגדול אינו אלא רקע מטושטש, סוג של תפאורה למיצוי אפשרויות הסקס, הקניות וליטופי האגו של התייר.
האם כולנו באלה? ברור שלא. צריך קצת יותר משאריות מחוממות וליהוק מניפולטיבי כדי לשכנע אנשים סבירים שאכן כך. מסקנה עצובה עוד יותר מתגנבת אל המחשבה, אחרי שהגועל חולף: לעומת "סטופ, כדור הארץ", "המרוץ למליון נראה ממש, אבל ממש, כמו סוגה עילית.
