לביבה קטנה ומתוקה

אני שונא לטגן בבית בו המטבח נמצא פחות או יותר בחדר השינה כי אחר כך יש לי סיוטים על שניצלים. אז המכסימום שעולה על מחבת אצלי זה חביתה, וגם אז השמן נמדד בפיפטה. פשוט מנסים להימנע מכל דבר שצריך להתבשל במשהו עמוק יותר מהאישיות של קים קרדשיאן.

כשחייבים כבר לטגן כי לשלומית יש אטרף לכרוביות (ואתם לא רוצים להתעסק עם שלומית כשהיא באטרף לכרוביות) אז אני מיישם את כל הטריקים שלמדתי במלחמת המפרץ. ההפרדה בין הסלון למטבח נאטמת בשתי שכבות של ניילון, מסקנטייפ ופוליגל, כשביניהן מפזר ריח אוטומטי של פבריז. שלושה מאוורים מונחים ליד הכיריים, אחד על עדן החלון ברברס. את התנור אני עוטף בצינור מבודד כמו באי.טי, שיוצא ישר לחדר המדרגות כדי שהשכנים יקנאו מהריח. כמובן שבסופו של בישול, שום דבר לא עוזר וגם חודש אחרי, כשאשב על הספה עם פחית בירה אזכר שבספטמבר 19 עשיתי פנקייק.

אבל איך אפשר לעמוד בפני חנוכה, כשניחוח אבקת הסוכר מהסופגניות עולה לנחיריים ועושה אפצ'י? סבתא יוכבד הייתה מצ'פרת את הנכדודס בלביבות ממתכון סודי שעבר במשפחה עוד מהימים בליטא. השילוב הסודי של קוטג' וקמח הפך כל חג חנוכה לחגיגה פולנית אסלית (פרדוכס?) בו הראנו לתימנים שגם אנחנו יודעים לטגן, גם אם זה בחמאה. מהצד היותר שעיר של המשפחה, סבתא אסתר הייתה מטגנת סופגניות מזויפות קטנות כאלו, שתמיד היו יוצאות להם פלולות מוזרות מהצדדים. אחר כך היא הייתה חותכת עם סכין ודוחסת ריבה 777 והמבוגרים חשבו שלא נשים לב. כמובן שדווקא עכשיו, עשר שנים בחוץ, כל מה שאני רוצה זו סופגניה מזויפת של סבתא אסתר. אבל חאראם על הבית!

כל מה שאני רוצה זו סופגניה מזויפת של סבתא אסתר (צילום: דן לב)

ואז פסטיבל הטוגנייה שלBAM נחת עלינו כמו נס פחית שמן לטיגון עמוק. 30 דולר ולביבות בלי הגבלה עד שכל העורקים יחסמו. "הי שלומית אפשר להגיש מתכון לתחרות!" - "עזוב אותי תחרות ותביא לי לביבה! אם אין לי לביבה בפרצוף תוך שלושים דקות, אני דוחפת לך מזרק ועושה אותך דונט!!"

אוקיי. ב-BAM מקבלים את פנינו לברכה. ביד שמאל מגישים לנו גלויה ועליה הדוכנים השונים. כל דוכן מביא לך דוגמיה ומסמן איקס כדאי שלא יהיה קרב רבים אל מול מעטים על האוכל. ביד ימין תוקעים לנו מזלג. שלומית מחזיקה את המזלג בשתי הידיים ומשתמשת בו כגלאי לאטקעס. כך אנו מגיעים לדוכן הראשון, זאת אומרת, לתור של הדוכן הראשון. לרגע שכחנו שזו עדיין ניו-יורק ובכדי ליהנות ממשהו חייבים תור. שלומית טופחת בעדינות על זה שלפניה ואומרת "תסלח לי, אנחנו היהודים, יש לנו רק שמונה ימים לחגוג את חנוכה, אתה מבין? אחר כך זה מצות עם שוקולד אז בחייך תן לי לעקוף". הבחור מסתכל עליה ושואל לאיזה היברו סקול היא הולכת. שלומית מחליטה לנסות טקטיקה אחרת "אדוני, אתה לא רואה שיש כאן אישה בהריון! מה זאת אומרת איפה? כאן! אני! מה? מה זה משנה איזה חודש. יש לי בבטן תיפלץ והוא רוצה לביבה או שהוא יוצא עכשיו החוצה סטייל הנוסע השמיני והורג את כולנו!! ל-ב-י-ב-ה!!"

כולם ברחו והנה אנו לפני הדוכן. שף בלבן שואל אותנו אם נרצה "לביבת קינואה מטוגנת ברידוקס בלסמי עם ליטוף קרם-פרייש על מצע חשלופית הפרדס". "רועי! רועי! מה חשלופית הפרדס?! אני רוצה לאטקעס, מה כבר ביקשתי? לביבה קטנה ומתוקה? עם קצת סוכר מלמעלה? תשאל אותו אם יש לו מתפו"א". אין לו. אז אנחנו ניגשים לדוכן הבא של The Plaza. נראה שיש שם לביבה עם ריבה ויש מצב שאני יוצא מפה חי הערב. "יש לנו לאטקעס מטוגן קלות עם נגיעת קונפיטורת לינדנברי וקמצוץ פואה-גרא". מהצד אני רואה את הוורידים במצח של שלומית משנים צבע לסגול עמוק. תפסתי אותה מהר ביד ויחד רצנו לסופר לקנות שניים קוטג' 9 אחוז וקמח תופח.

אז אולי שמונת הלילות הקרובים יריחו כמו צ'יפס אבל לפחות מנעתי את חורבן BAM השלישי.