תיק-תק, תיק-תק. אתם באמצע מבחן גורלי, ואיזה פוץ חסר התחשבות לא מפסיק – תיק-תק! – לתקתק עם לחצן העט שלו. אתם כבר יודעים לאן אתם רוצים לדחוף לו את העט הזה, נכון? אבל אם תחשבו על זה רגע, הלחצן עצמו הוא תעלומה. איך זה שהוא נשאר לחוץ אחרי הלחיצה הראשונה, ומשתחרר רק בשניה? למה בכלל הוא משמיע תקתוקים? בעצם, למה כמעט כל המתגים והכפתורים בעולם משמיעים כל מיני קליקים?
עוד ב-ynet מחשבים:
כך תצרו רשת בבית ובין חברים
דם, שתן וסלבס
החיים שלנו מלאים בחידות כאלה: אינספור מנגנונים קטנים ושימושיים, מכניים ואלקטרוניים, שאף פעם לא טרחנו לחשוב עליהם לעומק. הם מסתתרים במטבח שלנו, בתוך קירות הבית, במכונית, בכיסים. הם עוזרים לנו, שומרים עלינו, מנהלים את החיים שלנו. לא הגיע הזמן שנדע עליהם קצת יותר? אז בואו ונתחיל בקטן – בלחצן המרגיז הנ"ל. איך הוא פועל?
רבים מאיתנו ניצלו את השיעורים המשמימים בבית הספר לניתוח אנטומי מדוקדק של עטים כדוריים, ולכן יודעים שבפנים יש את המילוי, הקפיץ בקצה שלו (שגם עליו נדבר), ועוד איזה פלסטיק לבן משונה מאחורה. הפלסטיק הזה הוא סוד הלחצן, וכדי להבין את עיקרון הפעולה שלו, בואו נסתכל על הצד האחורי של מילוי נפוץ (לא נגיד פארקר כדי לא לעשות להם פרסומת). אפשר לראות, על כל היקף המילוי, שיני פלסטיק משולשות וגם שני חריצים עמוקים. שימו לב לסידור: לא שן-חריץ-שן-חריץ, אלא שן-שן-חריץ-שן-שן-חריץ. זה חשוב.
(איור: עידו גנדל)
עמוק בתוך גוף העט מסתתרים זה מול זה שני פסים סטטיים קטנים ומוארכים (אדום באיור הבא), שמתאימים בדיוק לחריצים שבמילוי. כשהעט "סגור" (שלב 1), החריצים מתלבשים על הפסים לכל אורכם והמילוי נמצא במיקום האחורי ביותר שאפשר. כשלוחצים על הלחצן (שלב 2), הוא דוחף את כל העסק קדימה בדיוק למרחק הדרוש כדי שהפסים ייצאו לגמרי מהחריצים. הקפיץ שהזכרנו קודם דוחף את המילוי בכיוון ההפוך, כך שברגע שנעזוב את הלחצן, המילוי אמור לחזור אל הפסים ואל מקומו הקודם. אבל בפועל הוא עושה יותר מזה: הוא גם מסתובב רבע סיבוב. אם יש לכם אצבעות רגישות ולא אכפת לכם ללכלך אותן קצת בדיו, תוכלו לתפוס את חוד העט בין אצבע לאגודל תוך כדי לחיצה ולהרגיש את רבע הסיבוב הזה. רק לא בזמן מבחן, בבקשה.
(איור: עידו גנדל)
מה שיוצר את רבע-הסיבוב הוא המבנה של נקודת המגע בין הלחצן לבין המילוי (אפור באיור). זהו אינו סתם משטח, אלא שתי שיניים אלכסוניות. כששיני המילוי נדחקות אל השיניים האלה, הנטיה הטבעית שלהן היא להחליק לאורך השיפוע – ומכיוון שכל העסק מעגלי, ההחלקה הזו גורמת לתנועה מעגלית. כל עוד החריצים מולבשים על הפסים, הם מונעים את הסיבוב ומאפשרים רק תנועה ישרה – אך בשלב האחרון של הלחיצה (שלב 3), כשהפסים כבר לגמרי מחוץ לחריצים, שיני המילוי ואיתן המילוי כולו חופשיים להסתובב. עד מתי? עד להתנגשות הבאה בין שתי שיניים.
ופה טמון הטריק המכני המתוחכם: הרצף של שן-שן-חריץ בקצה האחורי של המילוי מבטיח שהפסים יגלשו, לסירוגין, לחריץ (מצב "סגור") ולשקע הרדוד יותר שבין שתי שיניים (מצב "פתוח" – שלב 4 באיור).
אפשר למצוא עטים עם מנגנון קצת שונה, למשל כזה שבו השיניים והחריצים לא נמצאים על המילוי אלא על חלק נפרד שמחזיק אותו. לפעמים אפשר לראות גם יותר משני פסים. העיקרון, בכל אופן, נשאר זהה.
ומה גורם לתקתוקים המעצבנים? מקור הרעש, כפי שהודגם למופת באיור, הוא ההתנגשות בין חלקי הפלסטיק בסיום כל החלקה של השיניים. חדי האוזן יוכלו אף להבחין בין השלבים השונים ובין "פתיחה" ל"סגירה" לפי עוצמת הקליקים. תיאורטית, אפשר היה להשתמש בגומי במקום בפלסטיק או לפחות לרפד את המנגנון כדי לעמעם את הרעש, אך ריפוד כזה יגביר את החיכוך בין השיניים ועלול לתקוע את כל העסק.
על פי רישומי הפטנטים שהצלחנו לאתר, מנגנון הלחצן של העטים הכדוריים הומצא על ידי שני אנשים בנפרד (כאן
וכאן)
לקראת סוף שנת 1963, כלומר שבקרוב נחגוג חמישים שנה להולדת האמצעי המושלם להוציא אנשים מדעתם. וכאן עולה תעלומה אחרת: מדוע בעצם התקתוק מעצבן אותנו כל כך?
