שתף קטע נבחר

הקיצונים הם קומץ? תושבי בית שמש כותבים

מצד אחד, בכל עיר יש קבוצת שוליים. מצד שני, בבית שמש הם מגובים בראש העיר ובחרדים שבשתיקתם תורמים למעשי האלימות. שתי דעות של שני תושבי בית שמש

הם המיעוט / דודי נהיר

כמו רבים מתושבי בית שמש, אני עומד ומשתומם. מה להתלהמות ולעיר שלנו? במה זכתה בית שמש להיות חוד החנית בסוגיית "הדרת הנשים מהמרחב הציבורי"? האם עירנו "אפלה", "גזענית" ונגועה בסופרלטיבים שהודבקו לה?

 

עמדתי הברורה היא ש"הדרת נשים מהמרחב הציבורי" בדרך של כפייה פסולה. גם שימוש בוטה בנשיות לצורכי מכירות פסול בעיניי. דמוקרטיה בריאה וחסונה חייבת לדעת לקבל את זכות המיעוטים לחיות על פי דרכם, כל עוד אין פגיעה בכלל. דמוקרט חייב לקבל את זכות המיעוט לחיות לפי אמונתו, במסגרת קהילתו, אך חובה למנוע מהמיעוט להשליט את אמונתו במרחב הציבורי. לפיכך, בדמוקרטיה חייבים לדעת לקבל את רצונו של הציבור החרדי לקווים נפרדים. רוב "קווי המהדרין" אינם מחליפים את הקווים הקיימים, אלא משמשים חלופה נוספת. כל הפוסל דבר זה פוגע בזכויות המיעוט, במהות הדמוקרטיה.

 

עוד בערוץ הדעות :

אנחנו החילונים אשמים לא פחות / מירב כהן

לא משתתף באורגיית השנאה לחרדים / אמנון לוי

 

לבית שמש, שהייתה אזור עדיפות לאומית, הגענו לפני עשור. העיר ממוקמת בין ירושלים לבין המרכז התעסוקתי והתרבותי של ישראל בגוש דן. יכולנו כזוג צעיר לרכוש כאן דירה. הציבור החרדי, הסובל ממצוקת דיור, הגיע אף הוא לבית שמש וחי כאן את חייו. אלא שעם הגעת הציבור החרדי בהמוניו לבית שמש, נלווה אליהם ערב רב - אותה קבוצת שוליים קיצונית. בכל עיר יש שוליים.

 

בסך הכול, זו עיר שטוב לגור בה, אז למה יצא לה שם שכזה? כי הופר האיזון. בבחירות האחרונות חברו נציגי העיר הוותיקה לחבר המועצה מטעם ש"ס, משה אבוטבול, והתחפשו ל"גוש חברתי". רבים וטובים מהציבור הציוני הצביעו להם, אולם לאחר הניצחון בבחירות נמוגה לה ההבטחה. "הגוש החברתי" התפרק ושלטונו של אבוטבול התבסס על חברי המועצה החרדים. הפרת האיזון והיעדר הנהגה חרדית מתונה ואמיצה, גרמו לקבוצה הקיצונית להרים את ראש.

 

פועל ברכות מול הקיצונים. בדורסנות מול היתר. ראש העיר  (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
פועל ברכות מול הקיצונים. בדורסנות מול היתר. ראש העיר (צילום: אוהד צויגנברג)

 

קבוצה זו הצליחה ליצור לחץ על ההנהגה הדתית והפוליטית, וזו מצדה נמנעה מעימות איתם. הקרב סביב בית הספר "אורות" היה רק דוגמה. ראש העיר אבוטבול נאבק נגד פתיחת בית הספר. כאשר נכפתה עליו פתיחת בית הספר, בחר להסיר את האחריות לביטחון התלמידות. הרשות המקומית גם פחדה להתעמת עם הקיצונים ולהסיר את השלטים שנתלו בניגוד לחוק. קבוצה זו, שהתנהלה ללא הפרעה, איימה על בעלי עסקים והורתה להם לתלות שלטים בפתחי החנויות, החרימה מקומונים שפרסמו דברים שלא על דעתם וכדומה. הקיצונים ניסו להשתלט על המקוואות הציבוריים, בכוונה להחיל בהם את דרכם. כל זאת ללא התערבות השלטון לטובת כלל הציבור.

 

שלטון אבוטבול מתבטא בדורסנות כלפי יתר תושבי העיר, בביטול הקמת מוסדות תרבות ובקידום האינטרס החרדי באופן בלתי מתפשר. אבוטבול הוביל את התאמת תוכניות הבנייה של השכונות החדשות בעיקר לצרכים של הציבור החרדי. בכך, ובצעדים נוספים שעשה, הפר ראש העיר את האיזון, ומבלי משים נתן לאותם קיצונים רוח גבית לביצוע מעלליהם.

 

כתושב בית שמש אני מבקש מכם: אל תכפישו את שמה של העיר בגלל קבוצה קיצונית. זו עיר שטוב לגור בה. עיר שבה הופר האיזון באופן זמני. עם ניהול מקצועי, לטובת כולם, תהיה העיר מקור משיכה לרבים וטובים, מודל לחיים משותפים בין ציבורים שונים.

  

דודי נהיר, דתי לאומי, עורך דין ותושב רמת בית שמש.

 

הם לא קומץ / גדי דמרי

לאחר הפגנת הכוח המרשימה של אזרחי בית שמש יחד עם רבים נוספים שהגיעו מחוץ לעיר, אנו עדים למאבק עז המתחולל בעירנו: מפרשת בית הספר "אורות בנות" ועד לסיפור של הילדה המקסימה, נעמה מרגוליס.

 

בשנים האחרונות ראינו כיצד עירנו הולכת ומתחרדת, רבים מאיתנו טמנו את ראשם בחול ואף תרמו בצורה זו או אחרת לעלייה של ראש עיר חרדי. רבים האמינו שזה לא נוגע להם, אבל השבוע, רבותיי, נחצה הגבול. לא מדובר עוד במאבק על מספר דירות שייבנו, או על סגירת בית ספר הנמצא בסביבה חרדית, אלא במאבק על הבית, הבית של כולנו. מדובר במאבק על צביון עירנו. האם בנותינו ייהלכו בביטחון ברחובות, היכן יגדלו וילמדו ילדינו, והאם יישארו כאן?

 

אני נזהר מאז ומתמיד מפוליטיקה, מעולם לא הייתי חלק ממנה, אבל כאן מדובר בעובדות ברורות. לצערנו, החרדים לא מסתפקים במימוש האינטרסים שלהם, אלא לא מתביישים להגיד לנו מה לעשות, כיצד ללכת ואיך להתלבש. כאדם דתי לא פחות מהם, אני אומר: "לא זו דרכה של תורה". התורה הרי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

 

אני לא מקבל את הטיעון המתחסד שאומר כי מדובר בקבוצה קטנה של אנשים בשם "סיקרקים" או "קנאים". העובדה שחברי הכנסת החרדים קמו להגנתם ואף איימו על ראש הממשלה שלא ייצא נגד החרדים, אלא נגד התופעה, מעידה כאלף מונים על כך שלא מדובר בקומץ, אלא בשדרה רחבה יותר של חרדים שבשתיקתם תורמים למעשי האלימות כלפי שאר החברה. אמנם אני לא אישה, אך גם אני חוויתי בשעתו מנחת זרועם של החרדים. לפני כשנתיים וחצי, ימים מספר לאחר יום העצמאות, חניתי ברחוב ראשי סמוך לשכונה החרדית בבית שמש. לאחר כחצי שעה, עת חזרתי למכוניתי, ראיתי לתדהמתי את דגלי ישראל שהונפו עליה בגאון, זרוקים על הרצפה. בחוסר אונים הרמתי אותם, נישקתי אותם ושמתי אותם חזרה.

 

עוד לא אבדה תקוותנו. ההפגנה בבית שמש השבוע  (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
עוד לא אבדה תקוותנו. ההפגנה בבית שמש השבוע (צילום: גיל יוחנן)

 

בחג שמחת תורה האחרון, "אולץ" חזן שהיה בבית הכנסת על-ידי המתפללים לקרוא את הברכה לשלום חיילי צה"ל בעת פתיחת ההיכל. בהתחכמותו כי רבה, השתמש בנוסח "חיילי ישראל" ולא בנוסח המקורי "חיילי צבא ההגנה לישראל". כשביקשתי ממנו לחזור בו, התפרץ עליי בנוכחות כולם והתפילה פוצצה. ממש כך. למעשה, זה לא רק מאבק דתי אלא גם מאבק לאומי, לכן אסור לנו להיכנע לדרישותיהם, כי מדובר בצביונה ובעתידה של ישראל, לא פחות. אם נפסיד חלילה את בית שמש, נפסיד את המדינה כולה.

 

אני במקור לא תושב בית שמש, באתי בעקבות אשתי האהובה ומשפחתה, מצאתי מקום חם, אוהב ומכניס אורחים. אלחם למען צביון עירי גם אם אהיה האחרון "לכבות את האור". אם נעמוד על שלנו ולא ניתן להפקרות להשתולל, בידנו לשנות את המציאות המאיימת עלינו.  

 

השבוע, בסיום העצרת, הושר בגאון רב ובהתרגשות ההמנון הלאומי "התקווה". פתאום תפסה אותי השורה "להיות עם חופשי בארצנו". תמיד חשבתי עליה בהקשר של עצמאות המדינה, ריבונות המדינה, המאבק הקיומי שלנו מול הערבים, לרגע לא חלמתי שאצטרך לתפוש את השורה גם בהיבט החברתי-לאומי, של המאבק על קיומנו כחברה ציונית, יהודית ודמוקרטית. תזכרו, עוד לא אבדה תקוותנו.

 

גדי דמרי, מחנך ומורה להיסטוריה ואזרחות בבית הספר הממלכתי "ברנקו וייס" בבית שמש

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עמי חזיזה
האיזון הופר. דודי נהיר
צילום: עמי חזיזה
לא אבדה תקוותנו. גדי דמרי
צילום: אוסנת דמרי
מומלצים