שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אשתי פסולה. היא אמא
    היא מחפשת עבודה, אבל בכל ראיון נשאלת מחדש על ההיריון הבא שהיא מתכננת. לא יעזרו השבחים שקיבלה. גם לא הניסיון

    היא כשרונית מאוד, עובדת מסורה, משקיענית, חברותית, מסתגלת מהר, יותר מסתם עוד עובדת, יותר מאחת כזו שסתם מגיעה לעבודה או אחת שתעזוב אחרי תקופה קצרה. לא מפליא שבכל מקום עבודה שכף רגלה דרכה בו היא קיבלה שבחים על עבודתה ומסירותה. היא יודעת מהי מחויבות ורוצה לעבוד.

     

    היא מנסה, מחפשת, בודקת, בוחנת, שולחת קורות חיים, הולכת לראיונות. לא קיים אתר אינטרנט לעובדים דרושים שהיא לא מנויה בו, שהיא לא מקבלת ממנו עדכונים על המשרות החמות והחדשות שיצאו לשוק. אין חברת השמה שלא נמצאת במאגר שלה. ככה זה אחרי חצי שנה של חיפושים. ובכל זאת, היא לא מתקבלת, לא מתאימה או יותר נכון - פסולה. פסולה, אבל גאה. היא פסולה כי היא חלק ממשפחה מדהימה ואוהבת, כי היא אמא לילד.

     

    עוד בערוץ הדעות :

    להיות פליט חופשי בארצנו / יהודה באואר

    משרתם של חרדים / רון שנקרמן

      

    לא מזמן הייתה בראיון. ללא ספק היה חיבור עם המראיינת והייתה התאמה. המראיינת אמרה לה שהיא מוצאת חן בעיניה והיא בטוחה שהיא מתאימה לתפקיד ושהיא בדיוק מה שהיא מחפשת. אחר כך חייכה ושאלה בלי בושה: "הבן שלך בן 3, מה עם עוד אחד? זה הזמן, לא?" מה עונים? איך עונים? איך מתמודדים עם סיטואציה שכזו? ראיון אחר נגמר ב"תודה רבה, אנחנו נהיה איתך בקשר". לא מפתיע שכך נפרדים אחרי שמשקיעים כ-15 דקות שיחה על הנושא החשוב ביותר: ילדים, גנים, חופשות ומחלות.

     

    שאלות מביכות על היריון צפוי (אילוסטרציה) (צילום: shutterstock)
    שאלות מביכות על היריון צפוי (אילוסטרציה)(צילום: shutterstock)
     

     

    "נמצאת מתאימה, התקבלת!" אמרו לה לפני חודש. טיוטת חוזה. היא רצתה לשנות סעיף קטן, רק לחדד, כדי שלא יהיו הפתעות. בכל זאת, לא נעים לגלות בשעה 16:00 שהבוס דורש להישאר עוד. "אני בודקת את זה וחוזרת אליך", השיבו לה. המנהל החליט: כל יום עד 18:00, פעמיים בשבוע אפשר לצאת מוקדם ב-17:30. שוב פסילה.

     

    למה לשקר? 

    גם חברות ההשמה לא עוזרות במיוחד. "שלום, אני רוצה להציע לך עבודה", נאמר לה בשיחת הטלפון. תחושת אופטימיות קלה. "חברת היי-טק משגשגת, מהמובילות במשק, משרה מלאה מ-8:00 עד 19:00 עם אפשרות לשעות נוספות", סיפרו לה בהתלהבות. באמת? זו משרה מלאה? ממתי? באיזו מדינה? "תראי", עונה אשתי, "אני צריכה להוציא את הילד מהגן, אין לי בעיה להיות גמישה ולהישאר פעמיים-שלוש בשבוע עד מאוחר, אני גם יכולה להגיע כל בוקר בשבע לעבודה". "מצטערת, אין גמישות בשעות. רק בפעם הבאה תגידי שאת מחפשת משרה חלקית, טוב?", ביקשו ממנה.

     

    בשבוע שעבר חזר הסיפור על עצמו: פתח תקווה, משרד קטן, נחמד, משפחתי מאוד. כל כך משפחתי שכולם דואגים לשלום הבית והילודה בו. לא עוברות חמש דקות, והנה זה שוב קורה. שאלה שנייה או שלישית: "את מתכוונת להרחיב את המשפחה בקרוב?". אשתי סומנה כפסולה ונאלצה לחזור לביתה ללא עבודה.

     

    ודאי תאמרו: זה לא פייר, זה לא הוגן, זה נגד החוק והיא יכולה לתבוע את המנהלת ואת החברה. נכון, היא יכולה. אף אחד לא אמר שהיא לא יכולה. מילה נגד מילה ובואו נצא מנקודת הנחה שהיא גם תזכה. אבל היא לא רוצה, כי זה חסר תוחלת. 30 אלף שקלים לא יעשו צדק. לא זו המטרה שלה. המטרה שלה היא לעבוד, היא רוצה לקום בבוקר לעבודה, לא למלחמה.

     

    "זאת אני וזה מה שיש לי להציע", היא אמרה לי. אשתי לא מאמינה ב"לשקר" בראיון עבודה, או לשנות את העובדות, לא מייפייפת את קורות החיים שלה, לא משנה דבר. ישרה ואמינה, אפילו בפרטים הקטנים, בחיים ובעבודה. לטענתה, לא יפה להתחיל "התקשרות" שהבסיס שלה הוא שקר. אני מסכים איתה. למה לשקר? במה להתבייש?

     

    בבוקר חיוך מזויף, אחר כך דמעות 

    בינתיים, בכל בוקר אני מתארגן לעוד יום של עבודה, את הילד מארגנים לגן, אשתי מתלבשת, מתארגנת ומתאפרת לעוד יום של חיפוש עבודה. בבוקר - חיוך מזויף, ביום - דמעות, אחר הצהריים - אמא במשרה מלאה, חיוך ותחושת סיפוק, בערב - חזרה לשגרה וחיפוש אחר עוד משרה חדשה, ובלילה - מתהפכת במיטה ולא ישנה.

     

    אני לא צריך הרבה כדי לדעת מה היא חשה ואיך היא מרגישה. זה בעיניים שלה, הן אומרות הכול. אני יודע שרע לה ואין לי הרבה מה לעשות. אני תומך, מחבק, מעודד, אני בעיקר איתה, מסתכל מהצד וחש תסכול. כמה אפשר להגיד שאם ככה מתנהל המקום, זה לא המקום שהיא רוצה לעבוד בו, וטוב שהיא מגלה את זה עכשיו ולא אחר כך, וכמובן שלא מגיע להם מישהי כמוה, כמה? קשה להגיד למישהי שנמצאת במצב כזה שיהיה בסדר ושהכול טוב. במקום השחור הזה לא רואים את האור שבקצה המנהרה, פשוט אין אור.

     

    אשתי בת 30 וקצת, נשואה באושר, אמא לילד מקסים. סיימה תואר ראשון בניהול בהצטיינות. ניהלה משרד, משאבי אנוש, רווחה, גיוס, ואפילו הייתה עצמאית עם עסק משלה. הקימה אותו מאפס בשוק רווי ותחרותי ומכרה אותו למשקיע שנח על זרי הדפנה שהיא בעצמה זרעה, השקתה וטיפחה. היא מחפשת עבודה מעניינת, מאתגרת, כזו שצריך להגדיל בה את הראש, שתוכל למצות את עצמה ולתת את מה שיש לה להציע, במקום שיבין את הצורך הבסיסי שלה להיות אמא. בעודי כותב את זה, היא יצאה מעוד ראיון עבודה. פסולה אך גאה.

     

    אני מעריך, מעריץ ותומך אבל יותר מכול, גאה להיות בעלה. 

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אשתי פסולה. היא אמא"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים