שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תאוות כיבוי שריפות

     (צילום: תמי פרבר)
    (צילום: תמי פרבר)

     

     

    גג

    חגית גרוסמן, 2011

     

    עוֹד אַגִּיעַ אֶל הַגַּג בּלַיְלָה

     

    הַשָּׁמַיִם יִהְיוּ תְּכוּלִים כְּעֵין הָאִינְדִּיגוֹ.

     

    רוּחַ תִישׁוֹב. הַמִּגְדָלִים יְנַצְנְצוּ כְּמוֹ כְּלָבִים

     

    עִם הַרְעָלָה זַרְחָנִית. הַשֶּׁקֶט יַצְמִית אֶת הַכּוֹכָבִים

     

    אֶשְׁכַּב עַל הַסַּפָּה הַגְּדוֹלָה וְהַמְּטֻנֶּפֶת

     

    וְאֶתְמַלֵּא בַּרוּחַ הַסּוֹדִית וְלֹא יִהְיֶה לִי אִכְפָּת

     

    מֵהָעֻבְדָּה שֶׁאֵין לִי זְכוּת גִּישָׁה לָגַג,

     

    כִּי בַּעַל הַבַּיִת הַמְּחֻרְבָּן הִשְׂכִּיר אוֹתוֹ לְאַחֶרֶת

     

    וְחָסַם אֶת הַדֶּרֶךְ לְכָל הָאֲחֵרִים

     

    אֶכְתֹּב שִׁיר נְאָצָה לְבַעַל הַבַּיִת חֲסַר הַפָּנִים

     

    אֶשְׂרֹף אוֹתוֹ וְאַשְׁלִיךְ לַכְלָבִים.

     

    כְּבָר אַרְבַּע שָׁנִים שֶׁאֲנִי סְגוּרָה בְּתוֹךְ הַקּוּפְסָא

     

    מְפַנְטֶזֶת עַל מִרְפֶּסֶת רְחָבָה יוֹתֵר

     

    עַל רוּחַ, עַל מֵרְחָבִים

     

    בִּזְּמַן שֶׁמְעַל הָרֹאשׁ שֶׁלִּי שׁוֹכֵן לוֹ הַגַּג

     

    מְחֻבָּר לַעֲנָנִים, לַשָׁמַיִם, לֶאֱלֹהִים

     

    אַךְ שְׁלִיחֵי הַכֶּסֶף בִּצְּעוּ מַעֲשֶׂה מְגֻנֶּה וְנָעֲלוּ הַדֶּלֶת.

     

    שֶׁיִּשָׂרֵף בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁאֶת פָּנָיו מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי

     

    שֶׁיִּשָׂרֵף עוֹרֵךְ הַדִּין שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלִּי שֶׁאֶת הַסִּיד הַמִּתְקַלֵּף שֶׁל קִירוֹתַיו

     

    אֲנִי מְטָאטֶאת מֵהָרִצְפָּה, שֶׁמַּפָּלֵי הַטִּיט שֶׁלּוֹ חוֹנְקִים אֶת רֵיאוֹתַי

     

    שֶׁיִּשָׂרֵף הַכֶּלֶב שֶׁהִמְצִיא אֶת הַכֶּסֶף

     

    שֶׁתִּשָׂרֶף הַחַמְּדָנוּת.

     

     

    שנת 2011 הייתה השנה שהוצתה בה אש הצדק החברתי. מהיסמין דרך הלוטוס ועד לעלי הדפנה וגם בתפוח הגדול. בכל המקומות האלה, טוניס, תחריר, רוטשילד, וול סטריט, התעמת המפגין, איש השנה של מגזין הטיים, עם השלטון, הממשלה. המפגין הצית את אש המרד, הממשלה ניסתה לכבות.

     

    תמי פרבר קושרת בצילום הקטן שלה את קצוות שנת 2011 ומגישה לנו אותן כמתנה. קושרת את שריפת הכרמל וליקוק הפצעים החברתיים בעקבותיה בראשית השנה עם ריח העשן שנותר מתבערת הצדק החברתי. המטוס הקטן מפזר אחריו חומר כיבוי שריפות אדום, כמו שלטי הפרסומת שגררו אחריהם מטוסים שטסו מעל חוף הים בשנות השבעים. יעילותם אף פעם לא הוכחה מול השמש המסנוורת את המתבונן.

     

    חגית גרוסמן שלחה את השיר "גג" בימי יולי של רוטשילד, והוא מתפרסם כעת, שיר סוף שנה. גרוסמן שורפת אחריה את בעל הבית, עורך הדין שלו, את מי שהמציא את הכסף ומאחלת לנו שתישרף גם החמדנות.

     

    בהמשך לשירה הקולח של חגית גרוסמן ולקראת 2012 נאחל לעצמנו שיטה חברתית שמרסנת את החמדנות ומחלקת את המשאבים. כך לא נזדקק לעשן אדום ומסמא בעינינו ולא נצטרך לעצור את הזעם בלבנו. 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תאוות כיבוי שריפות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים