לוחמים על ארבע
שלוש שנים אחרי מבצע "עופרת יצוקה" בו נהרגו שלושה כלבי תקיפה של יחידת עוקץ, מספרים שני לוחמים מהיחידה על הקשר החזק עם כלביהם, קרלוס וסטיל, שהצילו את חיי החיילים בלחימה מול המחבלים. "בלעדיהם לא היינו פה", הם אומרים
הכלב קרלוס והלוחם יאיר
קרלוס היה בן שנתיים כשנכנסו לעזה. אני איתו מאז תחילת הקורס שעברנו ביחד ביחידה. הוא היה כלב מצחיק וגור לא ממושמע. רק אחרי סוף מסלול ההכשרה הוא קיבל אופי של לוחם והיה מוכן לפעילות. יש לו מוטיבציה בשמיים וכוח נשיכה חזק שמפיל כל מחבל.
לעזה נכנסנו ביחד עם יחידת אגוז ואחרי מספר שעות, כבר היינו בפנים והתחלנו לטהר את השכונות ממחבלים. קרלוס היה ראשון בכל סריקה, לפני שהכוח היה נכנס פנימה. הוא בדק עשרות בתים ביום הראשון. זה לא קל לשלוח אותו למקום בו שאתה יודע שהוא יכול לחטוף אש ממחבל, אבל זה חלק מההכשרה של שנינו.
ביום השני לפעילות, כוח אחר של אגוז נתקל בהתנגדות וספג אבידות. אחד המחבלים אותר מתבצר בבית וירה עלינו. היינו חייבים לאתר את המיקום המדוייק שלו לפני שניכנס פנימה.
קרלוס חשף את המחבל ונורה
קרלוס נשלח לבית, חיפש והפך אותו בפעם הראשונה אבל לא מצא את המחבל. בפעם השנייה, הוא הצליח למצוא את המחבל באחד החדרים, אבל המחבל התחבא וירה בו איך שנכנס לחדר.
היה לי ברור שקרלוס נפגע מהאש. הזיהוי שלו חשף את מיקום המחבל והחיילים הצליחו להרוג אותו. בהתחלה אתה לא מבין מה קרה ולא מעכל שאולי הוא מת. היו כמה שניות שחיכיתי שקרלוס יצא החוצה. קיוויתי שאולי המחבל החטיא וקרלוס סובל מפציעות שאפשר לטפל בהן בשטח.
מפקד הכוח הסתכל עלי בשתיקה. הבנו מה קרה ולקחתי כמה צעדים לאחור. אני לא יודע איזה מחשבות עברו באותו הרגע בראש. כל הכוח היה שבור מזה שקרלוס נהרג והאווירה היתה קשה, אבל אנחנו חייבים להמשיך הלאה. לי כבר היה ברור שאני לא יכול להישאר בעזה, כי בלי הכלב שלי, אני לא יכול לעזור לחיילים.
רצינו להיכנס פנימה כדי להוציא את הגופה של קרלוס, אבל היה חשש שהמחבל ממולכד. כל הבניין עלה באש רבע שעה אחרי התקרית. יצאתי מעזה באותו הלילה, אבל רק למחרת, הראש כבר התחיל להבין שקרלוס לא פה.
הוא היה איתי בכל האימונים, צמוד אלי בכל מקום. טיילתי איתו, ניקיתי לו את התא אין ספור פעמים בכלבייה, טיפלתי בו והייתי איתו כל כך הרבה שעות. הוא הפך לחלק ממני.
סְטִיל הכלב והלוחם רועי
רק ממבט אחד הוא היה מבין מה אני רוצה ממנו. היינו מתואמים ביחד בכל צעד והיה לי איתו קשר טוב מאוד. עברנו מסלול הכשרה קשה ביחד וכשמחברים לוחם עם כלב, מנסים להתאים את האופי של החייל לצרכים ולאופי של הכלב, כדי שיהיו ביחד זוג מושלם.
נכנסנו לעזה עם הלוחמים של אגוז במוצאי שבת, דצמבר 2008. הגענו לפאתי עזה בסביבות שמונה בבוקר וכבר בכניסה לעיר חטפנו מבול של טילי לאו וטילים נגד טנקים. במשך שעה וחצי שכבנו על הקרקע עד שנגמרה להם התחמושת והתחלנו להתקדם מפאתי העיר אל שכונת סג'עייה.
סטיל מאומן להתמודד עם קולות פיצוצים ותפקוד תחת אש. אנחנו הולכים עם הכוח קדימה וחוטפים ירי בלי הפסקה. פיצוצים סביבנו ברחוב. הטנק שמוביל אותנו חוטף פגז ומשיב אש לבית ריק ממנו נורתה אלינו האש.
המטרה שלנו היתה לטהר את המחבלים באזור. הנוכחות של סטיל נותנת הרבה כוח וביטחון ללוחמים. בערב מוצאים מחסה בבית נטוש. בשמירות על הבית בלילה אנחנו מתחלפים כל שעה וחצי. סטיל ישן לידי, אני מעיר אותו לשמירה, הוא היה שבוז מעייפות והרגשתי שאני מעיר חבר לשמירה שרוצה לגנוב עוד כמה דקות שינה.
למחרת בבוקר, ממשיכים בסריקות. אני שולח את סטיל לסריקה בבתים. הוא מסמן לי שהכל כשורה והבית ריק ממחבלים. אנחנו עוברים מבנים רבים.
בכניסה לאחד הבתים, הכוח נכנס להתארגנות ומנוחה קצרה. רגע לפני שאנחנו מתקדמים לבית הבא, סטיל נשלח לבדוק את הכניסה. הוא מזהה מטען חבלה. אם היינו פותחים את הדלת כנראה שכולנו היינו מתפוצצים לחתיכות.
אנחנו עוקפים את הבית ונכנסים למבנה הבא דרך חור ששברנו בקיר. סטיל נכנס ראשון, מוודא שהבית נקי. אנחנו יוצאים החוצה לרחוב ומתקדמים לעיקול הבא. עשר בבוקר, הבלגן מתחיל.
פיצוץ אדיר נשמע סביבנו. יורים עלינו מכל עבר בצורה אינטנסיבית, מפקד הכוח חוטף רסיס ברגל ואנחנו משיבים באש למקורות הירי. לוקח זמן להתאפס מה קרה ובהתחלה יש אפילו חשש לאש כוחותינו. יש לנו שלושה פצועים שמפונים לאחור וזוכים לטיפול רפואי. סטיל צמוד אלי, כולו באדרנלין מטורף.
בבית לידינו מתבצרים ארבעה חמושים. סגרנו עליהם מכמה נקודות ובמשך שעות ארוכות אנחנו נלחמים איתם, גם בשעות הלילה, טילים, נשק קל, רימונים. אנחנו מבינים שחייבים להיכנס פנימה.
בקו האש (צילום: דובר צה"ל)
המחבל זרק רימון, סטיל זינק לעברו
חלק מהמבנה כבר הרוס מאש. למקום מגיע D9 ומתחיל לקרוע אותו. הבית התמוטט על כל שלושה המפלסים שלו. מפקד הכוח רוצה להיכנס פנימה. סטיל ואני נכנסים לפעולה בכל הכוח. אני מאתר נקודה מתאימה לשלוח אותו אל הבניין. הוא רץ כמו טיל פנימה, סורק את הקומה התחתונה ואין שם מחבל בחיים. אנחנו מתכווננים לקומה השנייה שהתמוטטה, אבל הוא לא מצליח.
דלת ברזל מפריעה לו להיכנס והוא מחליק עליה. מפקד הפלוגה מעיף את הדלת אחורה וסטיל טס למעלה. אני שומע אותו רץ בין ההריסות והחדרים ומסוגל לזהות משמיעה מה הוא עושה. יש בפנים מחבל שעדיין שרד את הירי. אני שומע זעקת כאב עמומה מבפנים ומבין שסטיל נושך אותו.
אנחנו מתארגנים לתזוזה פנימה כדי לראות מה קורה מקרוב. אנחנו לא מספיקים לעלות שתי מדרגות ומפקד הכוח מושך אותי אחורה. רעש של סיכת רימון נשמע ברקע ואז פיצוץ חזק.
באותו הרגע אני מבין שהמחבל ניסה לזרוק עלינו רימון לכיוון גרם המדרגות, סטיל שמאומן לזהות תנועות חשודות מצד אויב, ראה את היד שלו ונשך אותו. הרימון התפוצץ עליהם.
אלוהים ישמור, אני אומר לעצמי. סטיל הציל את ארבענו ממוות ודאי. לא היה סיכוי שהיינו יודעים שיש למחבל רימון. אנחנו בחיים רק בגלל סטיל.
אש חזקה שוב נפתחת עלינו. מכינים אותך בקורס ובאימונים על הרגע בו אתה מאבד את הכלב שלך, אבל באותו רגע זה עוד לא נתפס שהכלב שלך מת. כמה שעות מאוחר יותר, הצלחנו להוציא את סטיל מהבית וחזרנו איתו בחזרה לישראל. הוא איתי במחשבות שלי עד היום.
לפנייה לכתב/ת 
