שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היכל התהילה של קצות האצבעות
    מכירים את "עשרת המהלכים של השבוע"? אז לרגל תחיית האן־בי־איי מגיש ערן סלע גירסה משלו לרצועת סיכום המחזור ההיא: במקום אירועים נקודתיים, בואו נלך על מוּבים אופיינים כמו הסקייהוק של קארים והפיידאווי של ג'ורדן. וחוץ מזה, למה להסתפק בשבוע אם אפשר ללכת על כל הזמנים?

    1. קארים עבדול ג'באר, ה־Skyhook

    אין בתולדות הכדורסל מוּב מזוהה יותר עם שחקן מאשר הסקייהוק עם עבדול ג'באר, ששיחק בליגה בין 1969 ל־1989, ובשני העשורים האלה קלע אלפי סקייהוקים שלא היה אפשר לעצור משתי סיבות עיקריות: ראשית, האיש היה 2.18 מ'. שנית, הוא היה שחקן חכם ומוכשר שאיבחן במהירות את מקומו במרחב. מאחר שלא היה פיזי במיוחד, הוא הבין שמוטב לו לפתח נשק מתוחכם ויעיל גם ממרחק כמה מטרים, שלא ייאלץ אותו להתנגח שוב ושוב בגופים גדולים בצבע. וכאן מתחבר שוב עניין הגובה ומוטת הידיים הנלווית, כי עבדול ג'באר שיחרר את הכדור מגובה שיא - משהו כמו שלושה מטרים מהרצפה במקרה שלו. שחקנים ספורים יכולים לחסום זריקה כזאת או לשבש אותה, וזה גם לב ההבדל בין עבדול ג'אבר לשחקנים אחרים שניסו זריקות: גובה הקשת והמרחק מהסל.

     

     

    מי שהמציא את השם "סקייהוק" היה אדי דוסט, שדר הרדיו של מילווקי באקס, הקבוצה הראשונה של הסנטר. לתחושתו, המסלול הקשתי היה עד כדי כך גבוה שנראה כאילו הכדור נוחת מהשמיים. טווח הזריקה של עבדול ג'באר הגיע עד למספר מטרים מהחישוק, וגם כשהקיפו אותו שניים או שלושה שחקנים הוא ידע למצוא את הרגע ולהתרומם לסל על רגל אחת, ליישר את הזרוע גבוה־גבוה, לפנות לעצמו מרחב בעזרת היד החופשית ולצלוף בעדינות עוד שתי נקודות. למעשה, המאבק המתמיד של שומריו התמקד בשתי מטרות: להרחיק אותו ככל האפשר מהסל בתקווה שאחוזי הקליעה ירדו, ובעיקר למנוע ממנו את קבלת הכדור או לחטוף אותו כשהוא מגיע, כי מרגע שמתח את הזרוע הקולעת זה היה קרב אבוד.

     

    עבדול ג'אבר ומג'יק ג'ונסון ניהלו ביניהם עשרות אלפי מסירות פנימה־החוצה מעל ראשי שחקני היריבות. התכלית הייתה פשוטה: להביא את הראשון לנקודה שבה הוא מרגיש נוח לשחרר עוד סקייהוק, או לנצל את התהדקות ההגנה בצבע וליצור מצב זריקה ממסירה בחזרה החוצה. כל אחת מהאפשרויות הייתה בסדר גמור מבחינת הלוס אנג'לס לייקרס, וליריבות נותר בעיקר לצמצם נזקים.

     

    2. ג'ורג' גרווין, ה־Finger roll

    אולי המוב החביב עלי ביותר בפנתיאון הזה. קלאסי, נקי, דורש טאץ' רך ועדין, מייצר סווישים ערבים לאוזן של כדור ברשת, ואפילו בא עם הגדרת משימה ברורה: להתגבר על ניסיון חסימה של שחקן גבוה שיוצא לקראתך בידיים מושטות.

     

    גירסה מסוימת של הפינגר־רול - גלגול קל ומתוזמן היטב של הכדור בקצות האצבעות וביד אחת, מלמטה כלפי מעלה - נצפתה עוד לפני גרווין. על פי עדויות שונות היה ווילט צ'מברליין הראשון שהשתמש בה, ואחריו הדגים אותה רופא האליל ד"ר ג'יי. גם קוני הוקינס השתמש בה. "ראיתי, למדתי ולקחתי קצת מכל אחד מהאחרים ואז התחלתי לבצע את המוב הזה בעצמי", אמר גרווין עצמו. "לא המצאתי אותו, אבל הייתי מספיק חכם להבין שהשלושה האלה עושים ממנו קריירה מצוינת, והמצאתי לעצמי את הגירסה שהפכה לסמל המסחרי שלי".

     

     

    גרווין היה מלך הסלים באן־בי־איי ארבע פעמים בתוך חמש שנים. לפעמים הוא ביצע את הפינגר־רול מטווחים בלתי הגיוניים בעליל כמו חמישה מטרים מהסל, והשתמש בו מכיוון הבייס ליין. בגלל דברים כאלה הוא לעולם ייזכר כמיסטר פינגר־רול, לא משנה כמה שחקנים גדולים אימצו את המוב אחריו.

     

    אם כבר מדברים על גרווין, אז קראו לו "אייסמן" כי הכל הלך לו כל כך בקלילות שנראה כאילו אף פעם לא הזיע. "הזעתי מבפנים", הוא סיפר לימים. "זה פשוט לא יצא החוצה".

     


     

    3. חכים אולאג'וואן, ה־Dream shake

    אולאג'וואן היה משחקני הפנים האינטליגנטים ביותר בתולדות המשחק. הוא נהג להתל בשומרים שלו, או בז'רגון המקומי "עשה להם חידון". בבסיס העניין עמדה הטעיה לצד אחד ותנועה לצד אחר, אבל התנועות הארוכות והחדות שלו הפכו את זה לטריק מורכב בהרבה. לפעמים ליוותה את המובים שלו הטעיית מסירה, אלא שהכדור לא התכוון בשום אופן לצאת מידיו באותו רגע. להפך: כשיצא הוא עשה זאת מכיוון אחר.

     

    מגינים עמדו מנגד חסרי אונים והביטו בפלא שהייתה "ההתנערות החלומית". שומרים אף פעם לא ידעו איך יסתיימו ההטעיות של אולאג'וואן בצבע, מתי הוא יזרוק ולאן יפנה. לפעמים רק הידיים והכדור נעו, אבל הרגליים היו נטועות במקום; לפעמים נע הגוף כולו במיני סבסובים מהירים שטרם הראה עד אז שחקן גבוה כמותו. ורק לחשוב שההשראה לכל זה באה בכלל מהכדורגל.

     

     

    אולאג'וואן, שבצעירותו היה שוער, שאב את המוב החלומי שלו מהמשחק שהכיר כילד: ממקומו בשער הוא ראה לא פעם בלמים ושחקני קישור שכאילו נסוגים לכיוון השער שלהם, וחלוץ שרץ אחריהם ומנסה לחטוף את הכדור. אלא שבמצב הזה הם ידעו להטעות את החלוץ, להפוך בבת אחת את כיוון התנועה ולצאת מיד לצד השני של המגרש. את המהלך הזה הוא לקח למגרש הכדורסל ופירק אותו לשלל הטעיות גוף מלאות וחלקיות, שלוו גם בסבסובים ובפניות חדות מצד לצד. שוב ושוב הוא קירקס את שומריו - גבוהים, נמוכים, כבדים וזריזים כאחד. במובן מסוים אפשר לראות בדרים־שייק שלו ממשיך דרך אתלטי ומשוכלל לאפ־אנד־אנדר, אותן הטעיות הקפצה חוזרות ונשנות של קווין מקהייל בימיו בבוסטון סלטיקס.

     

    4. מייקל ג'ורדן, ה־Fadeaway jumper וה־Air Jordan dunk

    היו למייקל ג'ורדן המון תנועות שעשו אותו למה שהוא, אבל מכולן יושבות שתיים מול העיניים עד היום, הרבה שנים אחרי שפרש: זריקת הפיידאוויי והדאנק.

     

    אם ג'ורדן הביא את הפיידאוויי־ג'אמפר לרמה הגבוהה ביותר אי פעם, זה קודם כל בזכות היכולת שלו לשחק עם הגב לסל ולהסתובב לזריקה גם ימינה וגם שמאלה באותה דרגת מיומנות, כך שהשומר לא יכול לבנות על סגירת הצד החזק שלו. אחר כך הגיעו החזקת הכדור גבוה ורחוק מהשומר כדי להימנע מאיבודים, הסיבוב בעזרת ניתור גבוה שסוחט את כל המיץ שיש לרגליים להציע, יישור הכתפיים כלפי החישוק - ואז הנפילה הקלה לאחור כדי ליצור בינו לבין השחקן המגן מרחק שמאפשר זריקה. עקרונית, נפילה אחורה ובתוך כך התרחקות מהסל נוגדת את כללי הקליעה הסטנדרטית, הזקופה והישרה. לכן הפיידאוויי קשה יותר לביצוע, וגם קשה יותר לבלימה. הסטודנט המושלם של הזריקה הזאת הוא קובי בראיינט, שמבצע את הפיידאוויי באופן שמזכיר מאוד את ג'ורדן.

     

     

    והאייר ג'ורדן דאנק? ייאמר מיד, ד"ר ג'יי עשה את זה לפניו באתלטיות אין קץ, אבל בידיים של ג'ורדן היא הפכה להטבעה מלכותית ואצילית. היא לא הייתה העוצמתית ביותר או המסובכת ביותר, אבל הצעדים הארוכים והשהות העוד יותר ארוכה של ג'ורדן באוויר - כולל הרגע שבו הוא כבר אמור לנחות אבל נותר איכשהו למעלה - עשו את ההטבעה הזאת לסמל. זה היה הדאנק שהביא לג'ורדן את הזכייה בתחרות ההטבעות באולסטאר 1987, וגם שנה לאחר מכן מול הקהל הביתי בשיקגו ובתחרות ישירה מול דומיניק ווילקינס. הריצה משלושת־רבעי המגרש ותחילת המעוף מקו העונשין הסתיימו בדאנק מושלם, בשאגה מהיציעים ובעוד חיוך של אלוהים לעבר בני האנוש. האייר ג'ורדן סלאם דאנק עשה זאת שוב.

     

     

    5. רג'י מילר, ה־Curl

    מובים בלתי עצירים לא שייכים רק לשחקנים שמובילים את הכדור או את המהלך כולו. הנה למשל רג'י מילר, שעשה קריירה שלמה על תנועה בלי כדור. הייחוד של מילר, אחד הקלעים הסוחפים שידע הכדורסל, היה ביציאה מחסימה. קבוצה שלמה פעלה למענו וביצעה חסימות מדורגות כדי לאפשר לו זריקה פנויה. עם השנים הוא פיתח את כל הדרכים האפשריות, כולל שימוש חכם בגופם של שחקני ההגנה ולא רק של שחקני קבוצתו, כדי לצאת מהן פנוי לחצי שנייה. הוא שיחק מחבואים עם שומריו בריצות התזזית מסביב להגנה ובתוכה, וזה כל מה שהוא היה צריך: מבט חופשי לרגע קצר. משם הזריקה לשלוש דמתה מבחינתו לליי־אפ.

     

     

    מילר היה אחד משחקני הקץ'־אנד־שוט הגדולים בהיסטוריה, אבל היכולת שלו להשתחרר מחסימה לזריקה מהירה באמצעות תנועה מעגלית - או בעצם פיתולית, ומכאן curl - עלתה אפילו על זה.

     

    6. וינס קרטר, ה־Windmill dunk

    שתי נקודות הן אותן שתי נקודות ולא משנה איך הן באות, כן? אולי למאמנים בליגה הישראלית, לא לאן־בי־איי או לקהל האמריקאי. בהתאם לכך מונע המוב הזה מהרבה דאווין, ורצון להראות לכל העולם מי קופץ הכי גבוה ומתמודד טוב יותר מול הבלתי האפשרי. מצרך הכרחי: אתלטיות ברמות על. מי השתמש בזה: רבים, אבל קרטר יותר מכולם, כמותית ואיכותית.

     

     

    זה עובד ככה: בעוד הגוף מתרומם לכיוון הסל כמו בכל הטבעה סטנדרטית, השחקן מוריד את הכדור בשתי ידיו ואוחז בו פחות או יותר במקביל לירך, וכל זה תוך כדי תנועת התקדמות באוויר. משם - כמו מישהו שמרים מהרצפה פטיש, מניף אותו הכי גבוה ואז מנחית מכה - הוא מטביע. התוצאה מזכירה אדם שקוצר שדה באמצעות מגל, אבל במקום בתנועה מצד לצד, עובד מלמטה למעלה. טווח התנועה הזאת הוא עד 180 מעלות, וככל שמתקרבים למלוא הטווח, ככה טחנת הרוח מרהיבה יותר.

     

    קרטר הוא פריק אתלטי כל כך גדול שהוא מסוגל להטביע תוך סיבוב גופו ב־360 מעלות, וכשהוא עדיין באוויר מספיק לבצע גם את הווינדמיל בקרוב ל־180 מעלות לפני שהוא נוחת שוב אל חברת בני התמותה. אני חושב שזה בהחלט מצדיק את מקומו ברשימה.

     

    7. טים דאנקן, ה־Bank shot

    מי שמוגדר כפאוור פורוורד הטוב בתולדות המשחק - בכל הקשור לשילוב בין יכולת להישגיות - יודע ששימוש נכון בלוח הסל מגביר את הסיכוי שהכדור ייכנס פנימה, ומבחינתו תמיד עדיפה פשטות על פני וירטואוזיות. באנק־שוט היא זריקה שמבוצעת בדרך כלל מזווית של כ־45 מעלות ביחס לחישוק, והמטרה היא לפגוע במלבן הקטן שמשורטט על הלוח הגדול; משם, אם לסמוך על מחקר שנערך באוניברסיטת צפון קרוליינה, הסיכוי שהכדור ייכנס לסל ממרחק של עד שלושה מטרים וחצי גדול ב־20 אחוז מאשר בזריקה ישירה לסל.

     

     

    דאנקן הוא המאסטר בזריקות האלה. היות שמדובר בשחקן פנים, לרוב הוא מקבל את הכדור על הפוסט עם הגב לסל. אחר כך הוא מסתובב כשפניו לסל, ועושה הטעיה כלשהי. אחר כך הוא עאלק־מהסס מה לעשות, ואז משחרר עוד צ'אקה צפויה שפוגעת בול במלבן הקטן ומשם פנימה. הכי צפוי, הכי עניין של יסודות, הכי אולד סקול, הכי טים דאנקן. קארל מאלון וסקוטי פיפן, אגב, עשו את זה עוד לפניו, וגם דוויין ווייד בעניין.

     

    בהשוואה לג'אמפ שוט רגיל, באנק שוט מצריכה הגעה לזווית הנכונה, קשת נמוכה במעוף הכדור וטאץ' מודגש בזריקה. מעט שחקנים משתמשים בזריקה הזאת. רובם חשים אי נוחות, בעיקר כי אלמנטים כמו מינון נכון בעוצמת הזריקה ועיסוק בחישוב זוויות גורמים לה להיראות קשה לביצוע. אבל מי שיודע לפצח את הקוד נהנה מאחוזי קליעה גבוהים. מכאן קצרה הדרך למוב שהתרגום הכי קולע של שמו יהיה "קליעת הבאנקר".

     

    8. דוויין ווייד, ה־Step back jumper

    עם שימוש בכדרור בין הרגליים או בלעדיו, עם העברת הכדור מאחורי הגב או לא - המוב הזה הוא אחד ההכרחיים לכל מי שרוצה להיות קטלני מחצי מרחק ומעלה. פול פירס מבוסטון סלטיקס עושה אותו קלאסי, אם כי בכבדות מסוימת שנגזרת מהדמות הדובית שלו. מאנו ג'ינובילי עשה עם המוב הזה בית ספר לעשרות שומרים. ומי שכנראה עושה את זה הכי טוב נכון להיום הוא דוויין ווייד.

     

    הסטפ־בק מלווה בדרך כלל בדימוי של ניסיון קליעה: הרמת הכדור למעלה והטעיית המגן כאילו כל הגוף אמור לנתר בעוד שנייה יחד עם הכדור. בפועל, כשהמגן משוכנע שהתוקף עומד לזרוק ומנסה להתרומם בעצמו כדי להפריע, התוקף לוקח צעד לאחור תוך כדי כדרור, יוצר את המרחב הדרוש לזריקה חופשית ועולה לקליעה מיומנת. ווייד עושה את זה באופן מרשים, כי הוא לוקח צעד רחב במיוחד במטרה ליצור מרחק גדול ככל האפשר מהשומר. מרשימות מאוד גם הדרכים שבהן הוא מצליח לשמור על שיווי משקל, ותוך כדי כך למצוא את הכוח בזרועות ולשחרר זריקה מדויקת אחרי תנועה לא סטנדרטית.

     

     

    שחקנים שנחשבים לחודרים טובים, כמו ווייד או ג'ינובילי, מבצעים את הסטפ־בק בעיקר כדי להזכיר למגן שהם מסוגלים לעשות עוד דברים חוץ מלחדור. דקה או שתיים אחרי שהמגן ישנה גישה ויהיה ער יותר לאפשרות הקליעה שלהם מבחוץ, הם יחזרו למהלך שהם אוהבים: חדירות עד החישוק.

     

    9. טוני פארקר, ה־Floater

    גארי פייטון וג'ון סטוקטון עשו אותו קודם, אבל סביר מאוד להניח שטוני פארקר מבצע את הפלואוטר (או בשמותיו האחרים, "ראנר" ו"טיר דרופ") הכי טוב אי פעם. זה מוב ששייך לגארדים, ובמובן מסוים הוא אחיו הגדול של הפינגר רול. המסלול הקשתי שעושה הכדור דומה, אבל תנועות האצבעות בזמן הזריקה הפוכה: מלמעלה למטה.

     

     

    גארד יכול להיות זריז ומהיר, תכונות שיספקו לו מגוון אפשרויות להתמודד עם שומרים גבוהים ממנו. ובכל זאת הוא חייב למצוא דרכים נוספות לגבור עליהם, והפלואוטר - הליי־אפ הצף, אם תרצו - הוא מהיצירתיות שבהן. התנועה כולה היא מין צעד וחצי שמתחיל רחוק מהמקובל מהסל, ומסתיים בשחרור זריקה מוקדם יותר מהנהוג. היא מבוצעת בדרך כלל מטווחים שנעים בין מטר לארבעה מטרים, תוך כדי כניסה לסל וריחוף של הגוף גבוה וקדימה. גם כאן, כמו בהרבה מובים אחרים, יש חשיבות עליונה לעיתוי המדויק (שבריר שנייה לפני שמגיע החוסם) ולמתת האל הקרויה טאץ' מושלם באצבעות; כריס פול, ראג'ון רונדו ודריק רוז הם כמה מהמשתמשים הכבדים במוב הזה באן־בי־איי, אבל פארקר כאמור מתעלה מעל כולם.

     

    10. קובי בראיינט, ה־Pump fake וה־Reverse pivot

    שחקן גדול אחד ומובים שניים, ונתחיל בפאמפ־פייק האמנותי.

     

    לבראיינט יש קליעה מעולה מטווח הביניים, וכל שומר מודע לזה. התחרותיים, הקשוחים וההגנתיים שביניהם נצמדים אליו בכל מחיר, ובדיוק זה הרגע להטעיית הקפצה: רוב השחקנים מתרוממים אוטומטית בניסיון לחסום את הכדור, אבל בראיינט נשאר על הקרקע. הוא ממהר לעבור לצעד הבא ובוחר באחד משניים, או כניסה מצד שמאל במרווח שנוצר מההתרוממות של השחקן ומעבר דרכו (מה שבמקרים רבים מסתיים בעבירה) - או סבסוב על רגל הציר, עקיפת השומר והשארתו מאחור (וכמעט תמיד הכדור צולל פנימה). בפעם הבאה הוא כבר לא ישמור צמוד כל כך.

     

     

    המוב השני הוא הרוורס פיבוט, הציר ההפוך, והוא נשען על יתרונו הברור של בראיינט בזריזות רגליים ובמשחק עם הגב לסל. כבר הזכרתי קודם איך אימץ בראיינט את הפיידאוויי של ג'ורדן כמעט אחד לאחד, אבל בלא מעט מצבים הוא אוהב לקחת את השומר שלו לאותיות ומשם לנצל את עבודת הרגליים. מעמדת המוצא שלו הוא מסוגל להגיע אפילו לשבעה־שמונה צעדים קטנים תוך שימוש ברגל ציר, עד שהוא מצליח להתיש את היריב ולמצוא דרך פנויה לחישוק. זה נראה לפעמים כמו צעדים, אבל זה לא. זה קובי בראיינט בגדולתו.

     

     

    11. דירק נוביצקי, ה־One legged fadeaway

    "מתוך 20 ומשהו אלף הנקודות שנוביצקי קלע בקריירה שלו, בטח 19 אלף ומשהו באו מפיידאוויי ג'אמפר על רגל אחת". ככה העריך פעם דיאנדרה ג'ורדן מלוס אנג'לס קליפרס, שלא פעם חטף אחד כזה על הראש בעצמו. השחקנים האמריקאים

     מעריצים את המוב של מי שנחשב כיום לאירופי הגדול ביותר בהיסטוריה; במיוחד אלה שמשחקים בתפקיד שלו, פאוור פורוורד, מדברים עליו בעיניים נוצצות. הם יודעים טוב מאוד שאיש מהם אינו מסוגל לבצע את המוב הזה באותה יעילות כמו ה"ג'רמינייטור".

     

    נוביצקי כל כך ארוך שקשה להבין עד כמה. האיש הזה לא נגמר, אבל מתנהג על המגרש כמו גארד. לעומת זאת, בזכות גובהו הוא לא צריך מרווח גדול כמו גארדים כדי ליהנות מזריקה נוחה אחרי פיידאוויי. זאת גם הסיבה שהוא מסוגל להתרומם על רגל אחת בקלות יחסית, ולהשקיע פחות מאמץ במהלך הזה מאשר שחקנים נמוכים שמתורגלים בו. ברגע שהוא עולה לקליעה, נשאר רק להתפלל. במוב הספציפי הזה, נוביצקי הוא הגדול מכולם בכל הזמנים. אירופיים, אמריקאים, מה שתרצו.

     

     

    12. פיט מאראביץ', ה־No-look pass

    האיש שרץ עם 23 על הגופייה לפני מייקל ג'ורדן הוא גם זה שמסר את הנו־לוק פס בין שאר המסירות המדהימות שלו לפני מג'יק ג'ונסון. מג'יק חי ונושם, שיהיה בריא, וההישגים הקבוצתיים שלו עם הלייקרס מטשטשים את זכרו של פיסטול פיט. מלך

     הסלים בתולדות כדורסל המכללות (44.2 נקודות בממוצע עם לואיזיאנה סטייט) מת בגיל 40 ומעולם לא זכה באליפות, אבל היה וירטואוז כדרור ואמן מסירה עצום. בלי לראות, עין עקומה, מאחורי הגב, בין הרגליים, מסירות הולכה, מסירות מרפק, מסירות עם החזה, עם כף יד מאוגרפת - והכל תוך כדי תנועה. מהפנט, מרשים, מרהיב.

     

    מאראביץ' היה הראשון לעשות את כל אלה בסטנדרטים הכי גבוהים. כמובן שזה נראה יותר טוב כשהקבוצה שלך היא לא אטלנטה, ניו אורלינס או יוטה האפורות, וכשיש לך חיוך מקסים של מיליון דולר כמו למג'יק ג'ונסון. אבל ספציפית למסירת נו לוק פס ואחיותיה השונות, אין על מאראביץ'.

     

    13. אלן אייברסון וטים הרדאוויי, ה־Crossover

    זה המוב היחיד שבלתי אפשרי להכריע מי מזוהה איתו יותר מכל. צימצמתי רשימה של עשרות ומאות שחקנים לשניים בלבד, ובנקודה הזאת קבעתי: אייברסון והרדאוויי, הרדאוויי ואייברסון, הם טובי שחקני הקרוסאובר אי פעם.

     

     

    ברור שאין אן־בי־איי בלי קרוסאובר. מבין כל המובים, טכניקת הכדרור הזאת היא האהובה ביותר. ילדים אמריקאים עדיין לא יודעים להטביע או לבצע סקייהוקים, אז הם מכדררים בלי סוף ומתחרים ביניהם בקרוסאובר הכי שובר קרסוליים. הרחוב מלא במובים האלה, ולפעמים אפשר למצוא שם שחקנים חובבים ששולטים בהם אפילו טוב יותר מכוכבי הליגה. ואם השומר מתבלבל, מאבד כיוון ונופל מרוב סחרור וטשטוש, זאת בכלל חגיגה.

     

    הקרוסאובר שמור כמעט רק למובילי כדור, בעיקר לזריזים ולנמוכים שביניהם. אלה מעבירים את הכדור מיד ליד במהירות מסחררת, ומתישהו מזיזים את הרגליים לכיוון מנוגד לזה של הכדרור וחולפים בקלות על פני השומר. אייברסון השאיר אבק לבראיינט ולג'ורדן עם המוב הזה, והרדאווי הקדים אותו. ואל תלחצו, אני באמת לא מסוגל להכריע ביניהם. לפעמים יש שני מנצחים בתחרות.

     


     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "היכל התהילה של קצות האצבעות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    חכים אולאג'וואן
    צילום: GettyImages Image Bank
    צילום: רויטרס
    רג'י מילר
    צילום: רויטרס
    צילום איי פי
    וינס קרטר
    צילום איי פי
    טים דאנקן
    צילום: AP
    הישיבון
    מומלצים