לא עו"ד סתם קופירייטר

בוקר. תחשבו שנכנסתם למכונית, הדלקתם את הרדיו, ופתאום אריק שואל אתכם ברקע: מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר? אז אני עונה לו, אריק ידידי, אני עושה מה שבא לי, או יותר נכון מה שאני רוצה לעשות. 

תחשבו שהייתם מוצאים את עצמכם קמים בכל בוקר לעבודה, בלי להיות מבואסים, בלי להתמרמר על השעות ומבלי שזה יהיה נושא השיחה היחיד (לרעה) שתדברו עליו בקפה של שישי בצהריים. נשמע סוג של חלום? טוב, לא צריך להיות צביקה פיק כדי להגשים אותו וגם לא למכור את הפרארי.

עוד בערוץ הדעות :

הפרדה בציונות הדתית. מה נהיה מאיתנו? / יוסי שלוסברג

לעוף על החרדים כי המחאה החברתית נכשלה / זיו איש

קצת רקע, כדי שתבינו איך התגלגלו הדברים: אני בן 30, אחרי המסלול הישראלי השגרתי. כשהגיע הזמן לבחור מסלול לתואר, כמו ילד בן 22 שלא יודע כלום מהחיים שלו, החלטתי ללכת אחרי אשליה/כסף ובעיקר אחרי ספר שעשה לי את זה. כן כן, גם אני נפלתי למלכודת של "אבא עשיר, אבא עני", ואם הייתי אבא כיום - אז עני זה אני. בכל מקרה, אחרי שחשבתי ש"החיים הם סיפור", נרשמתי ללימודי ראיית חשבון. מצאתי את עצמי סובל כמעט כמו בסדנת המסאז' של המירוץ למיליון בסין, ולכן אחרי שנה החלטתי שצריך להתגרש.

אחרי חיפוש קצר עם עצמי, היוועצות עם משפחה וחברים וקינון של הגן הפולני שאמר לי "תבחר מקצוע מכובד", נרשמתי ללימודי משפטים. שלא תבינו לא נכון, היה לי כיף, נהניתי ופגשתי אנשים מדהימים בדרך. לפני שנה, אחרי שקמתי יותר מדי פעמים מבואס וקלטתי שהעבודה זה לא אלי מקביל, שאלתי את עצמי: ערן, זה מה שבא לך לעשות ב-30 השנים הבאות? לקום בכל בוקר למשרד? לעבוד כמו חמור? להרוויח מעט? ועניתי לעצמי - לא!

לא בא לי לבכות בגיל 40

אז אחרי שלוש שנים וחצי של לימודי משפטים, שנה וחצי של סטאז' מפרך, שלושה חודשים של לימודים למבחני לשכה, מבחן לשכה, עבודה כשכיר, עבודה כעצמאי והשקעה של עשרות אלפי שקלים - החלטתי לשים את הכול בצד ולהשקיע קצת בנשמה, במה שבאמת מעניין אותי. אגב, הנשמה די מסובכת, נסו למצוא אותה בפייסבוק, וגם אם תצליחו, אני זבל אם היא מאשרת אתכם כחברים. בכל מקרה, אחרי שחפרתי בה - וזה הטיפ הכי חשוב שאני יכול לתת לכם, אנשים יקרים - הגעתי למסקנה מה מעניין אותי. לא עצרתי שם. המשכתי לחפור בנושא, לברר, לשאול, כדי לא לקבל החלטה פזיזה של ילד בן 22, ואז הגעתי למסקנה שקופירייטר זה הכיוון, לזה יש לי מוטיבציה ועל זה אני צריך ללכת.

גם שם לא היה פשוט וקל. יש קורסים, וצריך תיק עבודות, ואיך משלבים את זה עם העבודה? אז מתברר שאי אפשר לשלב עם עריכת דין, כי אף אחד לא היה מוכן לשחרר אותי ללימודים אחר הצהריים. אז שאלתי את עצמי את השאלה הכי חשובה: האם אני מוכן להמתין שנתיים, לעבוד כמו חמור (שוב), כדי שאולי הבוס העתידי שלי יאפשר לי בטוב לבו לצאת ללמוד ב-2014? והתשובה שלי הייתה - לא! הזמן טס ולא בא לי לחכות ובטח לא בא לי לבכות "למה לא ניסיתי" בגיל 40, כשזה יהיה אולי מאוחר מדי.

אז מה עשיתי? הייתי ישראלי, חשבתי מחוץ לקופסה, החלטתי שצריך מהלך שיגרום לי להיכנס לתחום בלי קורס - אבל עם כל כך הרבה מוטיבציה, שיבינו שאני עם קורטוב של כישרון בתחום ושאני מוכן לשכב על הגדר. וכך היה. עשיתי מהלך, צברתי אומץ, השקעתי זמן, הכנתי גימיק, שלחתי, הפעלתי קשרים (בהזדמנות זו, תודה ענקית לצחי ולאליעד) שלא היו לי כל כך. ובסוף, אחרי שנה של מאמצים, חודשים של אבטלה וכמעט התייאשות מוחלטת - קיבלתי את הברייק, השגתי את תשומת הלב שייחלתי לה, שכנעתי את האנשים הנכונים, וכן כן, בסוף התחלתי לעבוד כקופירייטר.

כן - בשכר זעום, בתחום מאתגר, בצוות חדש, בשפה לא מוכרת, ועם לא מעט קשיים. אבל בעיקר, וזה מה שחשוב, כיום טוב לי ועוד יותר כיף לי בכל בוקר להגיע לעבודה. בלי להיות קלישאתי, הטיפ שלי אליכם, אנשים יקרים, הוא: לכו אחרי החלום שלכם.

ערן אובסיוביץ, קופירייטר בהווה ועו"ד בעבר שהבין שגם בתחום המקצועי יש את הגלולה של "היום שאחרי".

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il