שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "סוף לסיפור": לבכות על מדרגות הרבנות
    הסדרה הדוקומנטרית "סוף לסיפור" מספקת לצופים הצצה אותנטית לחיים של מי שחיי הנישואים שלהם הקיאו אותם מתוכם, ועושה זאת באופן טבעי, מרגש ונטול קלישאות

    "הצד הלא נכון של הרבנות", כך מכנה את כניסת המתגרשים של המוסד מוטי, אחד המשתתפים ב"סוף לסיפור". הוא ושלושה משתתפים אחרים הם היסודות עליהם נרקמת הסדרה הדוקומנטרית החדשה של yes דוקו, שעוקבת במשך שנתיים אחרי אנשים שמסתכלים בלבן של הגט מאחוריהם, מלפניהם או מצדדיהם. ארבעה אנשים שהגיעו לנקודת היציאה של הזוגיות שלהם ועברו מ"אנחנו" ל"אני". חיפשתי טוב טוב, תאמינו לי, לא הזזתי את העיניים לשנייה מהמסך - אבל אף אחד מהם לא רקד שם על המדרגות.

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות ב-ynet:

     

    לפעמים בית מקיא בן אדם, מסבירה נילי, אחת המשתתפות. לאורך חמישה פרקים מאפשרים לנו היוצרים, אילנית באומן וברק היימן, להציץ לחיים של מי שחיי הנישואים שלהם הקיאו אותם מתוכם. הם מצליחים ליצור פסיפס אמיתי, שלא חוזר על עצמו ונקי כמעט לחלוטין מקלישאות, שאלוהים יודע שכבר הואבסנו בהן עד זרא. זה עידן של אינדיבידואלים. אנשים כבר לא מוכנים לכבות את עצמם כדי לקדש מוסד או חתיכת נייר. הם מסתכלים פנימה. במובן הזה הם חוזרים - ואולי לא עזבו מעולם - את נקודת המבט הילדית שלהם.

     

    "סוף לסיפור". אפשר כבר להספיד את פורמט הזוגיות? (צילום: באדיבות yes דוקו )
    "סוף לסיפור". אפשר כבר להספיד את פורמט הזוגיות?(צילום: באדיבות yes דוקו )

     

    "אבל יש פה עוד ילד", אומר אילן בן ה-38 במפגיע ומצית סיגריה מגולגלת כלשהי. "מה איתו? הוא לא רוצה לחיות?". ובאמת, אחת המסקנות שעולות מהסדרה היא שהברירה לא באמת קיימת. מרגע שהבנת שאתה חי במקום לא בריא או לא מתגמל, הישארות היא לא באמת אופציה. לטוב ולרע, זאת אחת המסקנות שעולות מהסדרה, ואולי זה לא מקרה שהבן של נילי, אביעד קיסוס, כבר לוקח את זה הלאה ומספיד את פורמט הזוגיות באשר הוא.

     

    "סוף לסיפור", כמו כל הז'אנר הדוקומנטרי, נהנית מנחיתה רכה בעידן בו כנות אבסולוטית למצלמה הפכה לנורמה (מה אתם יודעים, הריאליטי הוא לא שורש כל הרוע!). המגמה הזאת מאפשרת יותר ויותר אינטימיות עם האנשים שהתוכנית מלווה אותם, אינטימיות שמשתקפת באופן טבעי ולא מעושה על המסך, גם אם בסיטואציות כביכול לא מחמיאות או כואבות ולא קלות להכלה. הטבעיות הזאת הפכה את המצלמה להרבה פחות מורגשת, מה שמוריד עוד חומות הפרדה בין הצופים לגיבורים, ומאפשרת גם לצופה לצפות ברגעים האלה בלי להרגיש מבוכה.

     

    אבל יש חוט של אופטימיות מהוססת, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שנשזר לאורך הסדרה. היחס לגירושין ופירוק המשפחה משתנה ככל שהזמן עובר, ולכיוון הנכון. באחד מחמשת הפרקים מודה אמא של נילי (54), באחד הרגעים המצמררים בסדרה בעיני, שחייתה בזוגיות לא מתגלמת, אבל לא חלמה אפילו

    לפרק אותה. היא הבהירה שבעיניה שמירה על המסגרת המשפחתית, חונקת ככל שתהיה, מקדשת הכל. הבת שלה חיכתה 20 שנה כדי להפסיק להכחיש ולפרגן לעצמה לפחות את החיפוש אחרי הזוגיות שתבנה אותה.

     

    מוטי (44) כבר עשה את הצעד, אבל עדיין מתייסר ומנסה להבין איפה טעינו. אילן וליאת (38 ו-30) הלכו עד הסוף עם "טובת עצמי קודמת", וניסו - ועדיין מנסים - למצוא את הדרך הנכונה לפרק את הפצצה עם כמה שיותר מודעות וכמה שפחות דליפות של אבקת שריפה. האם השיטה שלהם עובדת? כמו שאומר השיר, נחכה עד שנועם בן השש יגדל, ואותו מפיו נשאל. הסצינה בה שניהם יושבים עם יומנים פתוחים ומחלקים אותו ביניהם, כשהוא ברקע משחק עם עצמו היתה שוברת לב. אבל היי, לפחות הם מנסים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""סוף לסיפור": לבכות על מדרגות הרבנות"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מתוך "סוף לסיפור". ויש גם מקום לאופטימיות
    צילום: באדיבות yes דוקו
    7 לילות
    מומלצים