"עדיין מגלים גולגולות אדם". האיטי, שנתיים אחרי
במלאות שנתיים לרעידת האדמה בהאיטי, אייל רייניך, ישראלי שעובד בארגוני סיוע בינלאומיים בהאיטי, כותב ל-ynet על האווירה באי, על התושבים הרבים שפנו לכנסייה או לוודו כדי לשמור על קשר עם יקיריהם ש"נדדו", ועל הזיכרונות הטריים עדיין מ"סוף העולם"
מציינים שנתיים לאסון: חצי מיליון עדיין ללא בית
אני חי בבירה פורט או-פראנס מאז ינואר, עובד בארגוני סיוע בינלאומיים. המטרה: לסייע בהתמודדות עם הצרכים העצומים בתחומי הדיור, הפשע, המאבק בכולרה ובמחלות נוספות.
אנחנו מוצאים הרבה הפרעות נפשיות ומחלות שקשורות לרעש האדמה: התקפי לב ושבץ, זיהום בכלי הנשימה בגלל האבק והאזבסט. הכולרה שככה אמנם – בגלל הבצורת. אנשים בוכים בקלות, סובלים ממצבי רוח, יש כאן צורך בהרבה עזרה סוציאלית-נפשית.
רק מעט מהמקומות הציבוריים "נוקו" מחסרי הבית. כל כך הרבה אנשים חיים בבוץ, מוקפים עכברושים, חשופים לרוח, מפולות בוץ, אונס וגניבות, חיסול חשבונות, שוד אדמות.
במשך השנה וחצי הראשונות לאחר האסון, רק כשבעה אחוזים מההריסות פונו. בחצי השנה האחרונה המאמצים גברו באופן ניכר, וכרגע, כשליש מהפסולת פונתה, או לחילופין, כוסתה במבנים שיקרסו עם הרעידה הבאה. כמה מבנים כבר התמוטטו ברעידות המשנה.
טוב: כל המבנים סומנו בצבע באופן מסודר – כחול (המבנה בסדר), צהוב (טעון תיקון), אדום (מיועד להריסה).
רע: הבנייה הירודה עדיין נמשכת. בעלים של בתים שסומנו באדום או צהוב מבצעים תיקונים קוסמטיים בלבד, כדי שייראו בסדר.
ברבים מהאתרים, במיוחד בכנסיות ובקתדרלה הלאומית, אנשים עדיין חופרים. הם מחפשים מתכות יקרות – טבעת למשל, או סתם מתכת פשוטה כדי למכור לקבלנים. כמה מטרים מהם עומדים אבלים ומתפללים מעל ההריסות.
את הגלעד היפה והנוגע ביותר ללב לדעתי הקים "מלון מונטנה", שהי פעם הארמון של העיר. המבנה בן חמש הקומות היה חלק בלתי נפרד מקו האופק של הבירה. הוא קרס וקבר תחתיו תיירים, דיפלומטים, עיתונאים, פוליטיקאים, אורחים שבאו לכנס אמנות, עובדים. 90 נהרגו במקום. 30 אחרים נהרגו סמוך לשער, ממפולת ההריסות. הממשלה לא דואגת לאנדרטאות, היא עסוקה במציאת פתרונות דיור.
אפילו האמנות ותרבות הוודו הותאמו למציאות החדשה – מחוץ למקדשים אפשר לראות עששיות עשויות מגולגלות הנספים. אנשים חשים שהוכו שוב ושוב בידי הטבע והאדם, והדת עוזרת להמשיך לחיות על אף הטרגדיות הנוראות. אמנם חלק הפכו לאתאיסטים, אבל הרוב נהיו אדוקים יותר. רבים פונים לוודו כדי ליצור קשר עם קרוביהם ש"נדדו" (נעלמו, מתו).
לכולם אותם הסיפורים: רעש הבניינים המתמוטטים, קו האופק שהשתנה, האנשים שכרתו את חלקי גופם במצ'טה או בסכין קצבים כדי לחלצם מההריסות ולהעלות אותם על המריצות. ריח המשאיות עמוסות הגופות. האדמה הזזה, תחושת סוף העולם.
אחרי הרעש הייתה תחושה של סוף העולם, במיוחד לנוכח נחשול קטועי הגפיים שהציפו את המרפאות בצרחות. בלילה הראשון חולקו בחינם מצרכים בסיסיים, כולל אלכוהול להטבעת היגון. לא היה זה מתוך נדיבות בהכרח. אנשים באמת חשבו שסוף העולם הגיע, שהם לא יזדקקו יותר לכסף ושביום הדין העומד בפתח יגמלו להם על נדיבותם בעת הזו.
ברעידות המשנה ההיסטריה הייתה כל כך גדולה, שאנשים קפצו מהמרפסות, רצו מהמקלחות ומהשירותים ולא הפסיקו לדבר על כך ימים.
יש מקומות שאותם לא פוקדים עוד. עבור חלק מהתושבים הפכו אתרים מסוימים לבתי קברות, המקום שבו יקיריהם אבדו לעד. מקומות אחרים נקשרו בסיפורי זוועה מסוגים שונים. למשל: סופרמרקט אחד שבעליו, לבנוני עשיר, שכר חברת חילוץ פרטית מחו"ל כדי להוציא מההריסות את בנו. את הלקוחות שהיו באותו רגע במקום הוא שכח. הוא אפילו סגר את השטח כך שאחרים לא יכלו לבוא לעזור, מפני שחשש מביזה. אני לא קונה שם.
הממשלה, ארגוני משפחות הנספים וארגוני סיוע מקומיים תלו תצלומי ענק של הקורבנות ברחבי העיר. תצלומים בשחור-לבן, מרגעי האושר של חייהם, כמובן.
הביאה לפרסום: גילי גוראל
לפנייה לכתב/ת 
