שתף קטע נבחר

מתבוננת מהצד: השריפה בבית אורן

פרויקט סרטי הסטודנטים של ויצו הפגיש בין שתי נשים בעלות רקע דומה, אך עם הבדל אחד משמעותי: האחת משקמת את ביתה שנשרף עד היסוד בשריפה בבית אורן, השנייה מתעדת את ההתמודדות והכח להתחיל מחדש

הפגישה בין אלה ורמר ליעל פלטי התרחשה משני צדיה של עדשת המצלמה. לכאורה, שתי נשים במקום דומה מאוד בחיים. בפועל, האחת מתעדת והשנייה חווה את מה שהיא מגדירה "התבגרות בזק". האחת מצלמת סרט, והשנייה – תלמידה במגמה אחרת, באותו מוסד אקדמי – מרשה לה למקד את המצלמה בבית שהיה לה ואיננו, בבית שלה שנשרף לחלוטין בשנה שעברה, כשהכרמל בער.

 

 

חיפשה סיפור קטן ומצאה את אלה ויותם ()
חיפשה סיפור קטן ומצאה את אלה ויותם

 

הבית של אלה ויותם

סרטה של יעל פלטי על אלה ורמר הוא חלק ממקבץ סרטים שכותרתו "התבוננות חברתית", סרטי הסטודנטים של המרכז האקדמי ויצו בחיפה, המוקרנים בימים אלה בסינמטקים. הוא צולם סמוך מאוד לשריפה הגדולה שכילתה, בין השאר, בתים רבים בקיבוץ בית אורן. אחד הבתים האלה היה של אלה ויותם, זוג צעירים שחיו כחמש שנים ביחד במקום שבנו במו ידיהם – החל ברהיטים וכלה בטרסות שבחצר.

 

השריפה כילתה הכל. בית אורן ()
השריפה כילתה הכל. בית אורן

 

להתחיל מחדש

אלה נראית בסרט הזה כשהיא חוזרת לקיבוץ, ונאלצת להתמודד עם העובדה שכל חפציה עלו באש, או במילים שלה "שהפינה שהייתה שלי בעולם הזה כבר לא קיימת", ויעל אחריה – בלי קריינות ובלי הסברים, רק מתעתדת.

ורמר, בת 27, ופלטי, בת 28, לא הכירו קודם לצילומים. פלטי, מהיישוב גילון שליד כרמיאל, מתמקדת בקולנוע דוקומנטרי וכשפרצה השריפה חיפשה מישהו שיוכל לספר לה מה קורה כשהבית נשרף.

 

החיבור עם ורמר ובן זוגה נוצר משום שהיא רצתה סיפור קטן, סיפור אישי שיחשוף את מה שקורה לבני אדם אחרי שהתקשורת מפסיקה להתעניין בהם "ובגלל שבית שנחרב הוא בעיני אחד הדברים הכי מפחידים שיש", הוא אומרת. "רציתי לדעת איך מרגישים כשהעולם שלך משתנה לגמרי, כשהמקום הבטוח איננו, כשהשקט נעלם כי משהו עוצמתי כמו שריפה בא ולוקח לנו אותו".

 

פלטי אומרת שהיא נשאבה כולה לסרט. המטלה שקיבלה, להתבונן בסיפור ולא להוסיף לו את הערותיה שלה, הגבילה את מה שאנחנו יכולים לראות על המסך, אבל לא את מה שהתרחש מאחורי הקלעים: שעות של שיחות עם אלה, בניסיון להבין מה עובר עליה ומה היא עצמה הייתה עושה לו הייתה במקומה.

 

ממרחק של שנה, ורמר– המתגוררת היום בקרווילה שהוצבה בבית אורן - מקפידה לפוגג את התחושות הקשות. לא שהיא לא חוותה כאלה, אבל היא מהטיפוסים שמתאוששים. "הייתי סוג של אוגר", היא אומרת. "היה לי בית עמוס נורא ומלא חומרי יצירה וחפצים ומזכרות, שלא נשאר מהם כלום. אחרי השריפה הבנתי שירדה לי משקולת שסחבתי על הגב. יש גם הקלה באפשרות להיפטר מכל הדברים האלה ולהתחיל מחדש".

 

ורמר זוכרת את בוקר השריפה. "יותם בא הביתה ושאל אותי איך אני לא שמה לב למה שקורה בחוץ. יצאנו, והיה אור של שקיעה למרות שהיתה שעת צהריים. לקחנו את הכלבה, מברשת שיניים ואת המחשב ויצאנו. עקבנו מרחוק – מהאוניברסיטה, מעתלית. היינו אבודים. בסביבות חמש אחה"צ ההורים של יותם, שנשארו בקיבוץ, סיפרו לנו שכבר אין לנו בית".

 

 

זה בטח הלם נורא

"זה מדהים, אבל די מהר חזרנו והתחלנו לטפל בדברים הקטנים: בעלי חיים של השכנים, גיזום עצים, כיבוי אש שניצתה בכל מיני מקומות. היה לי נורא עצוב שהנקודה הזו בעולם איננה, הבית שלי וכל מה שהיה בו, לא החפצים אלא ההשקעה הגדולה שלי ושל יותם, הדברים שבנינו בידיים שלנו, לא עם בעלי מקצוע, כמו צדפים שהשקענו בבטון במרפסת או רהיטים ששייפנו וניגרנו לבד. זאת הייתה הפינה שלנו, ואיבדנו אותה. השבועות הראשונים לא היו פשוטים: חיינו הרבה באוטו, עם הכלבה לוקה שהתנהגה נהדר, וישנו אצל ההורים – שזה עניין מורכב".

 

לא היה קשה לתת למצלמה להצטרף אליכם בשעות האלה?

"המצלמה הצטרפה אחרי שבוע, אחרי שההלם הראשוני כבר התפוגג. עדיין היו רגעים קשים, כפי שאפשר לראות בסרט, אבל הם היו יותר מעודנים, מעובדים מבחינה אישית. הסרט מביך אותי, כי משונה לי לראות את עצמי מהצד, אבל אין לי בעיה לדבר על מה שקרה שם. זו לא נקודה אפלה בחיי - זה אירוע שכפה עלינו להתבגר במהירות. כשאני נזכרת בימים האלה, קצת מצחיק אותי שאני שטחית מספיק כדי להצטער על כל הבגדים שאיבדתי".

 









 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
להתחיל מחדש אחרי השריפה
אלה ויותם מתועדים בסרט של יעל פלטי
לאשה בפייסבוק
מומלצים