מהבלדות של קינג קרימזון ועד לסיגריות של פרנק זאפה: מה הפך את הפרוגרסיב רוק לממכר כל כך, עבור רבים כל כך - למרות השירים הארוכים והטקסטים המורכבים? אור ברנע חוזר אל האלבומים שגרמו לאנשים לעוף עם הדמיון - ולהתחתן
זה קרה לפני 12 שנים בדירה קטנה בלונדון הקרה שם א' ואישתו מ' התגוררו. בחדר צפוף מאחורי חדר השינה נערמו דיסקים ותקליטי ויניל של א'. הם עברו לא מזמן לדירה החדשה והוא עוד לא הספיק לסדר את כל האוסף המרשים שלו על המדפים. התיישבתי על הרצפה וצללתי אל תוך הערימות שלו. "את הדיסק הזה יש לך פעמיים", אמרתי לו והרמתי שני עותקים זהים של "Close To The Edge" של להקת "יס". "זה הדיסק!", הוא השיב בהתלהבות, "זה הדיסק שבגללו מ' ואני התחתנו! כשעברנו לגור ביחד גם איחדנו את הדיסקים וכשראיתי שגם לה יש עותק של 'Close To The Edge' אמרתי לעצמי: 'זהו. עכשיו זה ברור לי - אנחנו צריכים להתחתן'".
(חלק ראשון מתוך היצירה המטלטלת המרכיבה את "Close To The Edge" של "יס". כשנעימת הפתיחה מגיעה במפתיע בדקה השלישית, יוצאת ממחול השדים שהתרחש קודם לכן, אתם יודעים שהגעתם הביתה)
באותה שנה, ההיכרות שלי עם פרוגרסיב רוק היתה מינימלית. זיהיתי את שמות הלהקות הגדולות, אבל הייתי רחוק מלהכיר את היצירות הנפלאות שמסתתרות מאחוריהן. למרות שזה נאמר קצת בצחוק, כשא' סיפר לי שאלבום קטן משנות השבעים גרם לו ולאישתו להתחתן, הבנתי שהמוזיקה הזו נושאת הרבה יותר מאשר מילים ומנגינות.
אותו אלבום של "יס" בעל העטיפה הירוקה הפך לאחד הצעדים הראשונים שלי בעולם המשוגע של הפרוגרסיב, או כמו שנהוג לכנות אותו בישראל, רוק מתקדם. צעדים אותם חוו מיליוני אנשים בעשרות השנים שחלפו, חלקם עם אותו אלבום בדיוק.
(העדינות המרחפת והמשגעת של "קינג קרימסון" בשיר "Moonchild", מתוך אלבום הבכורה המופתי של הלהקה, "In The Court Of The Crimson King" שיצא ב-69')
קצת יותר מ-40 שנה עברו מאז שהפרוגרסיב, שרובו הגיע מבריטניה האפורה, חדר לראשונה ללבבות רבים. סגנון מוזר ולא פשוט עם שירים באורך הגלות, כלי נגינה לא שגרתיים כמו המלוטרון (אורגן סלילים מרתק שצליליו סומפלו מכלי קשת ונשיפה מקוריים וכנראה הייצוג המפורסם ביותר שלו מתרחש בפתיחת "סטרוברי פילדס פוראבר"
של הביטלס), טקסטים מלאי דמיון על המציאות והבדיה, מוטיבים חוזרים של מוזיקה קלאסית עתיקה ודקות ארוכות של נגינה אינסטרומנטלית וירטואוזית ומשוכללת.
(הטכניקה והמוזיקליות הבלתי מתפשרת של "יס" ביצירה הסוגרת את
אלבומם המצוין, "Fragile")
מאז ומעולם לכל מוזיקה שאליה התמכרתי רציתי גם לדעת הכל על האנשים שיצרו אותה. איך הם נראים, מה הם לובשים, מתי הם כתבו את השיר ומה השפיע עליהם. אבל ככל שצללתי יותר ויותר לרוק המתקדם, גיליתי פתאום שאני כלל לא עושה מאמצים לגלות את הפרצופים שמאחורי השירים.
(היצירה האפית של "ג'נסיס" מתוך האלבום הקלאסי, "Selling England By The Pound". עבודת מופת של הפסנתר והקלידים של טוני בנקס, התופים של
פיל קולינס והחליל הצד של פיטר גבריאל בן ה-23)
ההאזנה האובססיבית לפרוגרסיב הפכה בשבילי כמו להתבוננות בציורים. לא רצתי לקרוא את האותיות הקטנות והקרדיטים שבמחברות האלבומים ולא חרשתי את הרשת בכדי לגלות כל פרט, פשוט האזנתי לכל אלבום שהצלחתי לשים עליו את ידי ושקעתי לתוכו. מוזיקת הפרוגרסיב לא סימנה בשבילי את האנשים שיצרו אותה, אלא את אלה שהאזינו לה. מעין מועדון חברים סודי, שחבריו תמיד יבינו לרגשותיהם אחד של השני. אותן רגשות שכנראה גרמו לא' ומ' להתחתן.
(בלדה נפלאה בביצועו ג'ון ווטן, אחד מזמרי "קינג קרימסון" והגיטריסט והמנהיג רוברט פריפ. כל כך יפה שבא לבכות. מתוך "Larks' Tongues in Aspic" שיצא ב-73')
נ' היה ועדיין אחד מחברי המועדון הזה. אספן כפייתי שהכניס לביתו כמעט כל פיסה מוזיקלית שנוצרה בין השנים 68' ל-75'. תור הזהב של הפרוגרסיב והרוק הקלאסי. שנים בהן נוצרו כמויות לא הגיוניות של אלבומי מופת. פעם בשבוע היינו נפגשים והוא היה מעמיס לאוזניי את האלבומים הנבחרים שאני חייב לשמוע ואני בלעתי כל צליל.
(אמנם לא אמן המקוטלג תחת "פרוגרסיב", אבל הבלדה הזו על הפסנתר של ג'ק ברוס - צלע משלישיית "קרים" - פוגעת בדיוק בתחושות האדירות שיש בסגנון. אחד השירים היפים שנכתבו באותה תקופה. מתוך אלבומו "Harmony Row" שיצא ב-71')
למדתי את כולן, מהקטנטנות לגדולות ביותר: "ג'נטל ג'יאנט", "אמרסון לייק ופלמר", "ג'טרו טול", "PFM", "גונג", "קאמל", "לה אורמה", "סופט מאשין" ו"טנג'רין דרים". גיליתי גם את הצד הישראלי ולהקות כמו "זינגלה" שלפני סופה הטראגי יצרה אלבום מעורר השראה בשם "Peace" ואפילו רק שיר אחד כמו "צפוף באוזן"
של "כוורת" או הפתיחה המחשמלת של "למרות הכל",
הפך עבורי לעולם ומלואו.
(שתי היצירות הפותחות את האלבום "Peace" שיצא ב-77' של "זינגלה" הישראלית. הלהקה התפרקה זמן לא רב אחר כך ואחד ממקימיה, דיוויד בכר שם קץ לחייו בשנות התשעים. קשה להאמין שהשירים הנפלאים האלה נוצרו בישראל)
רשימת הלהקות עוד ארוכה ועמוסה, אבל היקרות ביותר עבורי וכך כנראה אצל רבים אחרים היו "יס", "קינג קרימזון" ו"ג'נסיס". שלוש הלהקות האלה, כל אחת בדרכה, זרקו חיצים שעברו דרך החזה שלי אל המקומות הרחוקים ביותר בעולם. הן הצליחו לטלטל את האוזן מצד לצד. מים ליבשה, משורשים באדמה לחלל החיצון, מהמקום הכי אישי ואינטימי בבית, אל תוך המון סוער ברחובות צפופים.
(עוד יצירה מתוך "Fragile" של "יס". רק הגיטריסט סטיב האו והגיטרה שלו שמשאיר אותנו ללא מילים)
ולא רק המשחקים המוזיקליים הבלתי אפשריים בהם התנסו חברי הלהקות הרחיקו למקומות נסתרים. גם הבלדות הכל כך עוצמתיות שיצרו הצליחו לשמש פסקול לחיים שלמים. בלדות קטנות ונוגות שמהוות פתיחה מושלמת לימי שישי אחר הצהריים, כמו "Book Of Saturday"
של "קינג קרימזון", "Sea Song"
של רוברט וואייט ו"And You and I"
של "יס". כמה מהשירים הכי יפים שאי פעם נכתבו.
("כוורת" שלא הכרנו: השיר הפרוגרסיבי והמרתק "צפוף באוזן", שעל שמו גם נקרא האלבום השלישי והאחרון של הלהקה)
ואז הגיע פרנק זאפה. גם את מעלליו של הגאון המטורף לא הכרתי היטב עד שחקרת את העולם האקספרימנטלי. זאפה האמריקאי היה מאוד שונה מלהקות הפרוגרסיב האירופאיות. בגלל מראהו המשונה, ההומור המתפרץ, כושר העבודה הקיצוני ויצירותיו החייזריות - דווקא כן רציתי לדעת על כל פרט קטן בחייו. על היותו איש משפחה ואבא לארבעה ילדים ועל השעות הקטנות בהן הוא עובד באולפן לבדו. התאהבתי בדמותו מהרגע שרציתי לגלות מה יש בו שמפריד אותו מכל אמן אחר בז'אנר - ועד לשניה שרציתי לדעת איזה סוג סיגריות הוא מעשן כדי שאוכל לעשן אותם גם.
("Peaches En Regalia", אחת מיצירותיו האהובות של זאפה הפותחת את אלבומו "Hot Rats". מדהים לגלות מה יצר מוחו של האיש כבר בשנת 69').
עדיין לא פיצחתי את סוד הקסם האמיתי של האיש שנפרד מהעולם בגיל 52. כנראה שחוץ מהמוזיקה שלו שחדרה לעמקי נשמתי, קצת רציתי להיות מוכשר, מצחיק, בטוח ומסור כמוהו. מלבד בצלילים ובטקסטים, התכונות האלה עוברות בכל החוזק באחד הראיונות האחרונים שזאפה סיפק בחייו.
(לא לבעלי לב חלש: הראיון הכואב של פרנק זאפה. חודשים לפני מותו)
כמה חודשים לפני מותו הוא התיישב על ספת ביתו מול מצלמות ה"טודי שואו" האמריקאית. את השפם המפורסם שלו החליף זקן ארוך ולבן ועם סיגריה בידו, דיבר בלי פחד על הסרטן הנורא שחיסל אותו מבפנים. הראיון הזה לא פשוט ולא מומלץ לצפייה עבור מעריצים עם לב חלש.
זאפה, רציני כמו המחלה שתקפה אותו, מרסק אותך כשהוא מספר שביום טוב הוא עדיין עובד מהבוקר עד אחר הצהריים, למרות שיש "יותר ימים רעים מטובים". כשהמראיינת דוחפת את הסכין עמוק יותר ושואלת אותו איך הוא היה רוצה שיזכרו אותו הוא משיב: "זה לא חשוב". שהאנשים שרוצים שיזכרו אותם הם אנשים כמו רונלד רייגן וג'ורג' בוש שישקיעו הון בשביל שאחרים ירגישו ש"הזיכרון הוא פשוט נהדר". זו ההצהרה המפתיעה שגורמת למוזיקה של זאפה ואולי גם לכל הרוק המתקדם בכלל להיחשף. לא חשוב כמה זיכרונות נעימים ומתוקים יהיו לך מהמוזיקה שליוותה אותך בעבר, זהו הרגע שחווים אותה בהווה שחזק יותר מכל.
