שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כולם היו בניו: מופע לזכרו של גרי בילו
    בערב חד פעמי נפרד עולם התיאטרון מגרי בילו, האיש שחינך דורות של שחקנים במשך שלושה עשורים. "הוא ליווה את האנשים שהאמין בכישרונם כמורה וחבר", סיפר עליו עמרי ניצן

    ההצגה הזו, אף אחד לא רצה שתבוא אל סופה. אולי כיוון שסוף ההצגה וסגירת המסך משמעם פרידה אמיתית, אחרונה, סופית ובלתי נתפשת בשביל כל מי שעבורו גרי בילו היה מורה, יד מכוונת ומבקר קפדן ונדיר שאומר תמיד, אבל תמיד, את האמת. כאלה היו רבים והם הגיעו בהמוניהם ביום שבת אפור ורטוב לתיאטרון הקאמרי, כדי לומר תודה ולהיפרד לשלום באירוע חד פעמי שכמותו עוד לא היה במחוזותינו מאיש שכמותו כבר לא יהיה.

     

    אמנים נפרדים מגרי בילו  (צילום: עופר עמרם)
    אמנים נפרדים מגרי בילו (צילום: עופר עמרם)

     

    לוויה לא נערכה לבילו, שנפטר לפני חמישה שבועות וארבעה ימים, ממחלת הסרטן. בילו ציווה לשרוף את גופתו ובדרכו הבילואית אמר: "שלא יישאר דבר, ולו רק כדי לא לתת לכמה נשמות טובות את התענוג לעמוד על קברי".

     

    דורון תבורי. שר לבילו שיר פרידה  (צילום: עופר עמרם)
    דורון תבורי. שר לבילו שיר פרידה

     

    לאיש הזה, שרבים כל כך מעריצים ואוהבים  ואחרים מתעבים ויראים מפניו, לא היתה ולו עצם פוליטיקלי קורקטית אחת בגוף. כמו בתמונתו שנתלתה מעל הבמה שבה ישחקו בערב את 'קברט', גם בקברט של בילו החיים היו בשחור-לבן, ללא אמצע, ללא הליכה על בהונות, ללא התנחמדות מכלת זמן. כמו בתמונה, כך בחיים, המבט החודר - בוחן לב וכליות - ידע לזהות זיוף. הערב הזה, שהתרחק כל כך מנוסטלגיה ומהתרפקות, היה חף מהעמדות פנים שנהוגות במחוות מסוג זו. 

     

    עמרי ניצן. חבר אהוב (צילום: עופר עמרם)
    עמרי ניצן. חבר אהוב

     

    האירוע לזכרו קיבץ שחקנים שחייו נגעו בחייהם ואשר בכל אחד מהם הטביע את חותמו, עם אמת נדירה של אהבה, הערכה וגעגוע. נדמה לי שאת ההפקה הזו גרי, שהאמין כי הצגה קמה ונופלת על ליהוק נכון, היה נוֹצֶר.

     

    על חתולים ואנשים

    זה התחיל בעיבוד לדואט החתולים מאת רוסיני, Cat Fight משובח באיצטלה של מקהלת גברים בטוקסידו ונשים בשמלות ערב. הם שרו במלוא הרצינות את המזמור האופראי שמורכב ממילה אחת: "מיאו". מהוגנים שכמותם, חתולי הרחוב האלה, קצת כמו השחקנים שבילו גידל, נלחמים על מקומם ומנסים להתעלות אחד על השני, מבקשים לבלוט ולהתבלט. ומה הולם יותר מלהעמיד בראש הליין-אפ חתולים ושחקנים, שניהם אהובים כל כך על בילו.

     

    חינך דורות של שחקנים בישראל  (צילום: עופר עמרם)
    חינך דורות של שחקנים בישראל

     

    אחד אחרי השני הם עלו לבמה - חיילים בצבא ההגנה שהקים במשך עשרות שנים לשמירת טוהר הנשק בין שורות התיאטרון הישראלי. כולם היו בניו ולכל אחד מהם היה את הגרי שלו. "הבטחתי לך שאספיד אותך", פתחה השחקנית עידית טפרסון, חברה קרובה של בילו שליוותה אותו עד ימיו האחרונים, "דיברנו על זה בנימה מבודחת אבל אני בטוחה שזה היה ברצינות. חבר אהוב וחד פעמי שלי, לימדת אותי שיש חברות שהיא קשר דם ושחברים הם לפעמים יותר קרובים ממשפחה.

     

    "בסוף שנה א' נתת לי כנפיים כי כשגרי מאמין בך, השמיים הם הגבול. האיש הזה החזיק את

    השמיים עבור דור שלם של פנטזיונרים שממלאים היום את הבמות. גרי הוא האיש הכי מרתק שהכרתי בחיי, חף מפוזה, לא יודע לשקר, יצרי ותאב חיים, אוהב עד העצם ושונא כמו אש. לא אאחל לך לנוח בשלום על משכבך כי זה ישעמם אותך עד מוות, ושעמום, אתה יודע, זו הפקה גרועה". אולה שור-סלקטר, שעלתה מיד אחריה לבמה, סיפרה איך היה מסנן דרך אגב: "לא הבנתי אף מילה. המבטא שלך מזעזע". היא שרה לבילו, שרוחו כמו ריחפה באולם, את הרומנסה "הייה שלום ואל תבטיח לאהוב" ברוסית.

     

    בחזרה לעבר

    והיתה את זהרירה חריפאי עם כרוניקה שחזרה אחורה בזמן לשנת 1961 כשגרי הנער היה עומד בפתח חדר האיפור שלה בתיאטרון חיפה, שם עלה המסך על "מעגל הגיר הקווקזי" בבימויו של יוסף מילוא. "הוא היה עומד בפתח ומקשיב לשיחות על תיאטרון", כך סיפרה, "זה היה גרי. תלמיד בשמינית שרצה תיאטרון". חריפאי שרה-דיקלמה מתוך המחזה של ברכט את שיר הפרידה של גרושה, נערת המטבח, מהחייל שלה לפני צאתו לקרב שממנו לא חוזרים.

     

    זהרירה חריפאי. על שמיניסט שאהב תיאטרון  (צילום: עופר עמרם)
    זהרירה חריפאי. על שמיניסט שאהב תיאטרון

     

    "כשתחזור תמצא אותי כאן מחכה תחת עץ התדהר הפורח. אחכה תחת עץ התדהר הקרח. אחכה עד ישוב אחרון החוזרים וגם אחריו. אחכה ואם תשוב משדה הקרב לא יעמדו מגפיים לפני ביתי. הכר הסמוך לכרי לא יהיה מקומט. שפתיי לא ידעו נשיקה ואם תשוב, תוכל לומר: הכל נותר כשהיה".

     

    והיתה את רבקה רז שנזכרה איך לפני 48 שנים בהצגה המקצועית הראשונה בה השתתפה לצדם של שייקה אופיר ושמעון ישראלי, היה מגיע לאולם ערב ערב, נער צעיר לשמוע אותה שרה את "לילה ועשן" שכתבו יחיאל מוהר ומשה וילנסקי. "הנער הזה היה מטורף לתיאטרון. הוא נשאר מטורף לתיאטרון וחי את התיאטרון כל חייו". דורון תבורי שר מתוך "עלי כינור" וקרן הדר שרה מתוך "פורגי ובס" וגם ריטה היתה שם על הבמה ושלל בוגריו מהשנים האחרונות שלו בבית צבי שהתברגו בתיאטרון כחלק מקבוצות הצעירים השונות. בערב השתתפו גם יגאל שדה עם "האיש מלמאנשה" וגיל פרנק עם מונולוג מתוך "המלט", ואורי רביץ, שחיבר בחוט עדין ובהרבה הומור, ביוגרפיה שנשזרה היטב בין לבין הדוברים. היה גם את עמרי ניצן שדיבר על חסרונו המורגש של בילו.

     

    חזון הפרחת השממה

    "ימים האחרונים, אינסטינקטיבית, עמדתי לצלצל אליו אבל אז, הכתה ההכרה הקרה שהוא איננו. הטלפון של גרי אינו עונה", פתח ניצן ואמר, "כשהתקשרת אליו היית צריך ללבוש חליפת מגן בגלל התגובות הסרקסטיות שלו, אבל הוא היה שם כשרצית להעמיד רעיון למבחן או להתייעץ, וכעת,המנוח לא נותן מנוח. גרי ממשיך לחיות איתי ובתוכי. הוא ידע להאיר, להגיב, לבקר, לעתים נדירות לשבח. הוא היה נותן לך בנימוס לסיים משפט ומנחית בנחרצות חסרת מעצורים את דעתו. את קורס הדיפלומטים של משרד החוץ הוא לא היה עובר.

     

    "הוא היה יזם שהגשים את חזון הפרחת השממה של בן גוריון בתיאטרון באר שבע,

    הוא ניהל את בית הספר לאמנויות הבמה בקפדנות מעוררת התפעלות והפך אותו ל'נשיונל תיאטר' של רמת גן. הוא היה דיאגנוזיסט של כישרונות המשחק שהאמין בדיקטטורה של הכישרון, וליווה את האנשים שהאמין בכישרונם גם מעבר לשנות בית הספר כמורה וחבר. גרי היה מצפן לסטנדרטים מקצועיים, הוא היה מחמיר ובלתי מתפשר כיוון שיצירה מחייבת משמעת ברזל. הוא אסף את כולם למכנה משותף יצירתי, כשמעל לכל היתה האהבה: אהבת התיאטרון ואהבת הכישרון. כשחולקים אהבה משותפת, אוהבים גם אחד את השני".

     

    גם באירוע הפרידה ממנו הצליח גרי בילו לחבר המונים תחת מכנה משותף שבמרכזו האהבה לתיאטרון ולכישרון. התיאטרון שאהב החזיר לו באהבה וגם הכישרונות שסייע ביצירתם, הוקירו לו תודה ובאו להיפרד בהצדעה. הם כינו אותו "סַפּק הסחורה של התיאטרון הישראלי", "האיש שאמר את דעותיו", "האינדיבידואל האורגינאלי" ו"משרתו הנאמן של אלוהי התיאטרון בעל משמעת של חייל ומסירות של כהן". קבר לפקוד אותו ברגעים של געגוע בילו לא השאיר אחריו, אבל רבים מאלה שהותיר מאחור, מְחַיים מדי ערב את הבמות בישראל כי ההצגה חייבת להימשך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כולם היו בניו: מופע לזכרו של גרי בילו"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גיל פרנק. נפרד מבילו במונולוג מתוך "המלט"
    צילום: עופר עמרם
    ריטה. תלמידה מן העבר
    צילום: עופר עמרם
    7 לילות
    מומלצים