אחמד טיבי, אנחנו פשענו וחטאנו

"השהיד הוא שיא התפארת. הוא פורץ הדרך. אין ערך נעלה ממנו", התפייט אחמד טיבי לפני ימים ספורים לרגל "יום השהיד הפלסטיני", מבלי ששכח חלילה ליצור את ההנגדה המתבקשת בפיוטו על כך שדווקא בישראל "הטרוריסט הרוצח האמיתי נחשב לגיבור או לשר".

מיד אחר כך טרח להבהיר לשלל שוחריו הישראלים כי ברוב בורותנו לא השכלנו להבין ששהיד הוא בסך הכול מי "שנהרג בידי הכיבוש למען המולדת". כלומר, יש את הזן האקטיבי והמזויף של השהיד, זה המבקש לקטול כמה שיותר יהודים. לעומת זאת, יש את השהיד האמיתי, הזן הפסיבי, הנאצל, המופלא באדם, שיא התפארת, שרק איגנורנטיות ישראלית חשוכת מרפא מסוגלת שלא לראות את לבו היוצא רק למולדתו ואת לבו של טיבי יוצא אליו.  

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

חילונים, גונבים לכם את המדינה / רוני בריזון

התחזית ליחידות צה"ל: רטוב בפרצוף, ולא ממים / תמיר מנדובסקי

אליהם, לזן הפסיבי, ורק אליהם כיוון ערפאת בדבריו, כפי שבדיוק מכוון עתה יועצו לשעבר שעשה זאת במקביל לחברותו בכנסת ישראל, וכשם שהסביר זאת עמיתו לשעבר לסיעת רע"ם-תע"ל, עבד אל-מאלכ דהאמשה, שלא אחת ביקש את נפשו להיות שהיד.

"עבר אדם עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר", נכתב במסכת יומא. הוא קיבל היתר מלא להביע את דבריו בתקשורת, ולכל היותר זו נחשבת לעבירה פעוטה שאפילו קלון אין בצדה. כך, יכול מיסטר טיבי ב"יום השהיד הפלסטיני" או ב"ליל כל השהידים" להפליא במעלתו של השהיד ולזכות במקרה הטוב בקול ענות חלושה של מחאה עיתונאית, אך לשוב כד"ר טיבי לאותה תקשורת ישראלית ולהשתומם בכלל על עצם השאלה בדבר לימוד הזכות על השהידים. וכך, הוא יכול להשתלח כאחרון השוביניסטים, תוך רמיזות מיניות גסות על האינסטלציה של אנסטסיה או על הח"כית השופכת, ולזכות במקרה הטוב בנו-נו-נו מהתקשורת ומשלל ארגוני הנשים, שבימים כתיקונם יוקיעו כל פגיעה בנשים, מצד הגברים הנכונים.

כך גם יכולה חנין זועבי ושאר נציגיו הפרלמטריים של המגזר לשים את מבטחם בנוטרי הדמוקרטיה הישראלית על זרועותיה התקשורתיים, הבג"ציים, האקדמיים והתרבותיים, כל אימת שהם כותבים הקדמות לספרים אנטישמיים ארסיים, כפי שעשתה זה כבר זועבי בהקדמה לספרו של הסופר האנטישמי הבריטי בן ווייט, או שמים פעמיהם אל ספינות מרמרה למיניהן, אל מנהיגי חמאס, או אל שליטים ערבים נאורים כמו קדאפי זצ"ל. שם הם מספרים על עוולת ישראל, על משטר האפרטהייד הנהוג בה, על הגזענות הפושה בכל חלקה טובה בה, ובעיקר כדי להסביר באותם מקומות דמוקרטיים למהדרין עד כמה ישראל היא בלתי דמוקרטית בעליל.

ועדיין, גם אם רק קומץ מערביי ישראל חצה את הקווים הביטחוניים (למשל, "רק" כ-200 ערבים ישראלים ב-2004-2001 היו מעורבים בפיגועים שבהם נרצחו 136 ישראלים), רובו ככולו של המגזר שם שוב ושוב את מבטחו באותם נציגים שרואים במיגור המפעל הציוני והמדינה היהודית משימה ראשונה במעלה, בין השאר בשמשם חברים בבית הנבחרים של המדינה היהודית. תמיד יימצאו אותם יהודים טובים בקרבנו שישובו ויסבירו לנו כי מעורבותם של ערביי ישראל בטרור, חלקם הגדול לאין ערוך משיעורם באוכלוסייה בפשיעה (ב-2011 הערבים היו מעורבים בשיעור של 67% במעשי הרצח בישראל), בבנייה הבלתי חוקית או בתאונות דרכים - הוא כל כולו מעשה ידינו שלא להתפאר בו. אנחנו חטאנו, עווינו ופשענו לפניהם. אנחנו, ולא טיבי, זועבי או כל קורבן אחר במגזר.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il