שאול תחתית

אחד הדברים היותר מרגיזים, שפשוט אי אפשר להימנע מהם בעיר הפסיכית הזו, זה הבוקר בו יורדים לרחוב בעיניים חצי עצומות, מאחרים לכיוון עבודה שלא ממש מתאימה גם ככה ואם כל זה לא מספיק אז כשמעבירים את כרטיס החופשי חודשי מקבלים ציפצוף מפגר ואת ההודעה המבעסת: Insufficient Fare. כבר לא אחת קרה לי שהבאתי את הסוויפ בלי להסתכל ופשוט קיבלתי את השער המסתובב לאיזור בגוף שהוא לא מיועד אליו (ואולי בעצם כן?). ומה עם כל הפעמים בהם אומרים ססאומו והולכים לקנות אחד חדש, בעוד שהקודם בתוקף, רק כי השתמשתם בכרטיס ישן ששכחתם בארנק ולא בזה הנכון שהיה כל הזמן בכיס?

מעוז הקפיטליזם העולמי ואנחנו נוסעים לעבודה הקורפורטיבית שלנו בקרונות יוניון (צילום: נתן דביר)

מה שהכי קשה בכל הסיפור זו העובדה שאני עדיין לא ער 20 דקות וכבר העפתי יותר ממאה דולר. ולא על ארוחת בוקר מישלן או גאדג'ט מגניב וחדש לבית. לא, כולה 104 דולר על הזכות לרדת פעמיים ביום שאולה, אל תוך הלוע המסריח, נהר הסטיקס על ספינות הברזל המזדחלות שלו, שמעבירות אותי מגיהנום אחד לשני. אלוהים אדירים מאה וארבעה דולרים, על מה?! אני זוכר איזו מודעה אחת שאמרה פעם: "בשביל סכום כזה אפשר לחשוב שיהיה שם למטה ג'קוזי ומסאג'".טוב, האמת שבאוגוסט חם שם כמו בג'קוזי וההומלס שנמרח עלי מצד שמאל מרגיש כמו עיסוי רקמות.

104 דולרים זה באמת סכום נפשע ואין טעם להוציא קיטור על כך שאין ממש תמורה בעד האגרה. מערכת הסאבווי של ניו-יורקהיא אולי המרושתת והנוחה ביותר מבין אחיותיה האמריקאיות, אבל היא גם המאכזבת והמטונפת ביותר, ולזה אין צידוק. נסעתם פעם בתחתית של וושינגטון די.סי? וואו אפשר לאכול שם מהרצפה גם בלי חוק חמש השניות. ברור שהמנהרות שם חדשות יותר ואין מה להשוות למחילות שחפרו אצלנו לפני מאה שנה.

כמובן שהתחתית גם מיישמת כל חוק מרפי אפשרי. זאת אומרת שאם בתחנה שלי יש שני קווים ורק אחד מהם לוקח אותי לעבודה, אז כמובן שברגע שאני מגיע לרציף בבוקר אני אראה את הרכבת שלי נוסעת ומשאירה אותי להתייבש עד הסיבוב הבא. או שבערב יום שישי אחרי שבע ליטר בירה בלואר איסט, הפאקינג אף טריין לא עושה דאונטאון מווסט-פור והלאה מה שאומר שאני, גם אם אני שיכור מת, צריך לבצע עליה לצורך ירידה כדי להגיע הביתה לפני שהשמש עולה.

וזה מדהים שאין ברירה אחרת. אין תחליף! ועוד בעיר כמו ניו-יורק! מעוז הקפיטליזם העולמי ואנחנו נוסעים לעבודה הקורפורטיבית שלנו בקרונות יוניון. וגם האוטובוסים תחת אותו שלטון נפשע.

ואם כבר אנשים, אז הנה לכם סיבה מספר שתיים למה הנסיעה בסאבוויי בלתי נסבלת. יש חוק נגד נסיעה בסאבווי עם כוס קפה לא מכוסה. יש חוק נגד הנחת רגליים על המושב. יש חוק נגד מעבר בין קרונות אבל למה אלוהים למה אין חוק נגד המעצבנים האלה שאונסים עמודים? כן, כן, אתם יודעים למה אני מתכוון. אותם אנשים שמזהים עמוד פנוי בקרון ומחבקים אותו כאילו ירח דבש. הם נמרחים עליו, נשענים עליו ועושים הכל כדי שאף אחד אחר לא יוכל חס וחלילה להחזיק בו גם.

בכלל אני לא מבין למה אף אחד לא מוציא שם חוברת סאבוויי אתיקט, ספרון נימוסי הרכבת התחתית. חוק לדוגמה: אם מצאת לך דלת פנויה ובחרת להישען עליה בניחותא, אדרבא. אך אנא במטותא, כאשר נפתחות הדלתות ועמיתיך לנסיעה מבקשים לצאת או להיכנס, פנה נא את המעבר על ידי יציאה החוצה או צעידה פנימה. אמנם אתה עלול לאבד את מקומך, אבל לפחות אף אחד לא יקלל את אחותך.

וכמובן שזה רק קוצו של קמצוץ. יש גם את המרגיזים האלו שיושבים על ספסל לחמישה ותופסים מקום של ארבעה.ואני לא מתכוון למאותגרים משקלית אלא לאותם חבר'ה שמפסקים רגליים בכדי לאוורר את העסקים או חסרי ההתחשבות שפשוט מניחים את התיק במושב לידם. פוי לכם!

ואם כל אלו לא מספיקים אז כמובן שיש את שלל מחוסרי הבית, העזובים, הסירחונים, השיכורים ואת הילדים האלה שעושים סלטות וכמעט מוציאים למישהו עין. הרי ברור ששניה אחרי שהבאתי דולר לשלישיית הספרדים עם הגיטרה, יבואו שלושת השחורים עם הטייפ, ואז מה? עושים הכל בכדי להימנע מקשר עין, נו כמו לחפש בתיק איזה משהו שלא קיים. הנה למשל העלאה שאני מוכן לספוג. 105 במקום 104 כשהדולר אקסטרה של הנוסעים מחולק שווה בשווה בין שלל המופיעים הרכבתיים והכובעים המושטים שלהם.

מוזר שמדברים על לעבור לחוף המערבי תמיד אומרים שזה לא כדאי בגלל שצריך לנהוג לכל מקום. אז וואללה, יופי, אני אוהב לנהוג! ובמיוחד אני אוהב את העובדה שכשאני נכנס לכלי רכב שהוא שלי ורק שלי, אף פעם לא יושב במושב לידי איזה הומלס שבדיוק עשה במכנסיים ועכשיו שואל אם יש לי קורטר. יאללה לוס אנג'לס!