כל כך קר ש...
למה בדיוק התכוון המשורר כשאמר: "חורף", "קר"
השבוע, בעוד החברים בישראל מתלוננים על החורף שפשט על ארץ הקודש, ניסיתי להסביר להם למה בדיוק התכוון המשורר כשאמר: "חורף", "קר", "קפוא", או כל אחת מהמילים העוסקות בחורף של ממש. "יורד פה גשם שלושה ימים רצוף", הם אומרים לי, "15 מעלות צלזיוס, את קולטת?", "רוחות... בחרמון אולי ירד שלג".
"אהה...", אני אומרת, "ממש אנטרטיקה במזרח התיכון".
ואז אני מנסה להבהיר להם איך מרגיש החורף פה, כלומר מה זה קר באמת.
"כל כך קר", אני אומרת להם, "שהאמריקנו בסטארבקס, שלוקח בממוצע עשר דקות של פו כדי שאפשר יהיה לקחת ממנו שלוק ראשון, נעשה אייס קפה תוך שני בלוקים של הליכה מהירה".
"כל כך קר שהאוזניות של האייפוד שלי מקצרות ונותנות לי שוקים חשמליים באוזניים".
"כל כך קר שהדרך לכל מקום אורכת בממוצע חצי שעה יותר כי היא כוללת עצירה בכל חנות שניה כדי להפשיר קצת".
"כל כך קר שהדרך לא רק אורכת הרבה יותר זמן היא גם עולה הרבה יותר כסף, כי לא נעים להיכנס לכל החנויות האלה ולא לקנות כלום".
"כל כך קר שאני משתמשת בסאבוויי יותר מתמיד ומפספסת תחנות, כאילו לא בכוונה, רק כדי להישאר עוד קצת בטמפרטורה שהיא סבירה לגוף האנושי".
"כל כך קר שאני לוקחת אוטובוס גם אם מדובר בבלוק אחד של הליכה, כי ה'ווינד שילד', שלדעתי זאת המצאה ניו-יורקית, גורמת לזה שהטמפרטורה קרוס-טאון היא פשוט שערורייתית והופכת את ההליכה בהם למאבק איתנים באמא טבע".
"כל כך קר שאני חובשת את הכובע הענק של המעיל שלי, שמסתיר לי שבעים אחוז משדה הראייה, ובגלל שאי אפשר להרים את הראש ולהישיר מבט אל הקור, אני מרכינה ראש ונתקעת בעוברים ושבים תמימים. אחד מהם כבר צרח עלי שאני 'רוד'. לקח לי חמש דקות לקלוט מה הוא אמר כי נדמה לי שגם מהירות הקול מאיטה בקור הזה".
"כל כך קר שבגלל שאני מסתכלת רק על הרצפה אני רואה שתערובת הרפש והשתן, שהכלבים משאירים על המדרכה, קופאת והופכת למלכודת החלקה, שכמעט, רק כמעט, כבר נתפשתי בה".
"כל כך קר שהעיניים דומעות. אבל אז הדמעות קופאות והריסים נדבקים לעדשות. וזה עוד יותר גרוע ממה שזה נשמע".
"כל כך קר שלא רק אני, שידועה בתור מי שקר לה גם בקיץ, סובלת, אלא גם בני המשפחה האחרים, שלפחות חמישים אחוז מהגנים שלהם מוצאם בארצות הקור הצפוניות, מודים שמדובר בטמפרטורות מאתגרות".
"כל כך קר כאן שהמתבגרת שהולכת חצי עירומה גם בחורף, כי זה קול, מוכנה ללבוש מעיל ואפילו, מי ישמע, את המעיל הלא ממש מחמיא של נורת' פייס".
"כל כך קר שהיא כבר לא עולה לגג כדי להיות עם חברים, הרחק מההורים המביכים שלה, ומוכנה לשבת איתם כאן, בסלון ביתנו הקט, עד מאד, אחרי שהיא שולחת אותנו להסתגר בחדרנו הקט, עד מאד, ולצפות בתוכנית התורנית שלנו על מסך המחשב".
"כל כך קר פה, שאפילו הפעוטה שלנו מוכנה להתלבש למרות שהיא מרופדת היטב בשכבות של בייבי פאט ועוד כמה שכבות של הזנחה הורית, שמאפשרות לה לאכול את כל השוקולדה והקוקיס של החברה מיקה (הידועות כ'מיקהקוקיס')".
"כל כך קר שאפילו שהיא קלסטרופובית, הפעוטה שלנו מוכנה להיות סגורה בשק השינה שהתקנו לה בעגלה. כל כך קר שהיא מוכנה שנכרוך את הצעיף שלה פעמיים סביב הצוואר ואפילו מתחפרת בתוכו כדי שיכסה גם את האף. כל כך קר שהיא מוכנה לוותר על כובע הקש האהוב שלה, אותו היא חובשת כל השנה, ולחבוש כובע צמר בן פחות משנתיים שהספיק כבר לנסוע בארבע ארצות, אכל קטשופ, שחה בים וסירב לעבור ניקוי שמא ההיסטוריה שלו תמחק".
"כל כך קר שעלי, הירקן שלנו, לא פתח את הבסטה שלו, מה מצריך אותנו ללכת עד להול פודס לקנות תותים ובננות".
"כל כך קר שהשכן הקליפורני שלנו החליט לשים עליו איזה בגד כשהוא יורד לקח את הדואר".
"כל כך קר שמישהו אמר לי שבחנות חיות המחמד שוקלים להתחיל לסחור בפינגוונים, שעורכי הדין שומרים את הידיים בכיסים שלהם, שאסירים מתחננים לקבל את הכסא החשמלי, ושהוא עצמו ראה שני סנאים מחברים כבלים לארנב שלא הצליח להתניע בקור הזה".
"כל כך קר שהפרופסור מאושר! הוא מאושר כי אפילו כשהשמש זורחת בחוץ, אף אחד לא מנדנד לו לעזוב את הכסא שלו ואת מסך המחשב ולצאת לטיול בפארק".
"אני מת על החורף בניו-יורק", הוא אומר, ושלושתנו מביטות בו בפנים קפואות. מקור כמובן.
