"התיאטרון והקולנוע כאן זקוקים למוחמד בכרי"

אחרי שנתיים של פעילות, מעלה האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב הפקה מלאה ראשונה ומרשימה במיוחד בהשתתפות השחקן מוחמד בכרי וסטודנטיות ממחזור הלימודים הראשון. את ההצגה, "בית ברנרדה אלבה", מאת המשורר והמחזאי הספרדי, פדריקו גרסייה לורקה, ביים מוניר בכרי והיא תציג בבכורה החל מהשבוע על במת תיאטרון צוותא בתל אביב ובסוף השבוע גם תתארח בתיאטרון אל-מידאן בחיפה.

• לכתבות נוספות בנושאי אמנות ובמה היכנסו לכאן
  

ברנרדה אלבה. על השתקה ודיכוי(צילום: אריאל הכהן)

המחזה האחרון שכתב לורקה ב-1936, הופק לראשונה לאחר שנרצח על ידי שליחי פרנקו עם תחילתה של מלחמת האזרחים בספרד. במרכז המחזה עומדת אשת ברזל עריצה ופוריטנית שלאחר מות בעלה גוזרת על בנותיה תקופת אבלות ארוכה, במהלכה הן מנועות מלצאת את הבית שהופך לכלא בו הן נקברות חיים. המחזה שמעביר ביקורת חריפה גם על כבלי המסורת, עוסק באותה הנשימה בצביעותה של הכנסייה וידה הארוכה והמדכאת שעקבותיה חרוטים בחברה הספרדית.

בהפקה הנוכחית נכנס לנעליה של ברנרדה אלבה השחקן מוחמד בכרי. הליהוק הגברי לתפקיד נועד להדגיש את מלחמת הכוחות בין המינים ולהציף מחדש את סוגיית דיכוי הנשים גם בחברה המודרנית. בתקופה שבה נושא הדרת נשים אינו יורד מסדר היום התקשורתי והציבורי בישראל, נדמה שאין רלוונטי יותר ממחזה שנחשב על ידי רבים כאחד החשובים שנכתבו על נשים.

ברנרדה עושה קאמבק

זו הפעם השנייה בה מביים מוניר בכרי את המחזה של לורקה. בפעם הראשונה לפני כ-12 שנה יצר עיבוד בערבית שגם בו השתתף מוחמד בכרי, בן דודו. "העלילה התרחשה בחברה הפלסטינית כשברקע דובר על רצח למען כבוד המשפחה, בעיה שעדיין קיימת אצלנו", אומר מוניר בכרי, "בהפקה הנוכחית חזרנו לטקסט המקורי".

בכרי שרכש את השכלתו התיאטרונית ברוסיה, מלמד באקדמיה לאמנויות המופע מאז הקמתה. למרות התמחותו במחזות מאת צ'כוב, הוא לא חשב פעמיים כשהוצא לו לשוב ולגעת ביצירתו של לורקה. "מדובר במחזאי ענק שנגע בנושאים שמעסיקים אותנו גם היום", אומר בכרי, "למרות הקידמה אנחנו חיים בחברה פטריארכאלית, מאצ'ואיסטית ומדכאת. אני מאמין שנשים הן האלמנט המרכזי שמרכיב כל חברה, ולכן דיכוי נשים מעיד על משהו חולה בחברה".

מוניר בכרי במהלך החזרות על ההפקה(צילום: איילה גזית)

"לורקה דיבר על חברה שלא מקבלת את האחר ודוחה אותו מעליה ולא רק בגלל נטיותיו המיניות אלא בגלל שגם אמנות נתפשה ובמקומות מסוימים עדיין נתפסת, ככלי למחשבה שונה. הוא דיבר על מסורת מדכאת מול התחדשות. אני חושב שאלו נושאים שחייבים לחזור ולגעת בהם כדי להתקדם".

למיניות של לורקה יש מקום משמעותי במחזה שמדבר על דיכוי היצר.

"התשוקה בבית הסוהר של ברנרדה אלבה מודחקת ומושתקת. אלו תחושות שלורקה הכיר. נוהגים לחשוב שרצחו אותו בגלל שהיה הומו. זה נכון חלקית. רצחו אותו כי היה קומוניסט שיצא נגד המשטר הפשיסטי של פרנקו. פאשיזם מבוסס על שנאת האחר ולורקה היה אחר. הוא היה אופוזיציונר שהתבטא בנושאים שאסור היה אז לגעת בהם. הפואטיקה שלו עשתה משהו לנפש והיו מי שחשבו שזה מסוכן. הוא הביא את המסורת הספרדית לתוך המחזות שלו וזה כלל הרבה דם ולא פחות יצר".

בליהוקו של גבר לתפקיד ברנרדה אלבה יש ביקורת כפולה: חברה שמדכאת נשים מחד ונשים שנכנעות לדיכוי ומשתפות איתו פעולה מנגד. לדברי הבמאי הדמות הראשית נכנעה לקודים החברתיים שהקיפו אותה - והפנימה אותם. "אני כל הזמן שואל עד מתי נשים ימשיכו לבטא תפיסות עולם גבריות. יש היום המון תנועות ועמותות למען נשים, ובכל זאת ההרגל הרע הזה ממשיך.

"תחשבי על מרגרט תאצ'ר או גולדה מאיר שאפילו בתנועות הגוף ובמבט שלהן יש משהו כל כך גברי. אתה מחפש אצל נשים כאלה חולשה, ולא מוצא. בדיוק כמו אצל ברנרדה. יש לנו המון ברנרדות ביומיום ובעיני מוחמד בכרי יכול להעצים את כל מה שהן מסמלות".

שחקן גבר מעצים את כל מה שברנרדה אלבה מייצגת

כותרות העיתונים שהתמלאו בחודשיים האחרונים בסיפורים הקשורים בהדרת נשים תפסו את הבמאי, השחקנים וצוות ההפקה בעיצומן של חזרות. "זה היה חיבור מטורף. פתאום כולם מדברים על הנושא. בבית שמש יורקים על נשים ברחוב ומפרידים מדרכות, ובירושלים מוחקים נשים מלוחות פרסום. זה העצים את האקטואליות של המחזה", אומר בכרי.

אתה מדבר על השתקה?

"גם. כמה חוקים יצאו בשנה האחרונה שמבקשים להשתיק כל מי שחושב אחרת ולא מיישר קו? אני לא מדבר רק עלינו, הערבים, אלא על אזרחי ישראל. אסור לאנשים להגיד את שלהם, ומי שאומר ישלם קנס. כמו אצל ברנרדה בבית - הפחד שולט. אסור לוותר על התקווה כמו שאסור לוותר על האמת, גם אם זה אומר לשלם את המחיר".

נושאים חברתיים יותר חשובים באמנות מפוליטיקה

בכרי נוגע לא מעט בנושא מעמד האישה בחברה בהצגות שהוא מביים. זה נכון ללורקה אבל גם להפקות כמו "חלומות שובבים" של המחזאי הסורי סעד אללה ונוס, או העיבוד שיצר לשני מחזות של קוקטו והציג בפסטיבל "מסרחיד" למונודרמות בערבית. "הצגות בערבית מדברות בעיקר על פוליטיקה, הקונפליקט הישראלי-פלסטיני והמאבק. אני חושב שנושאים חברתיים הם יותר חשובים וביניהם גם מקומה של האישה בחברה הפלסטינית", הוא אומר.

"מפגש בין שחקן בסדר גודל של בכרי לסטודנטים יכול רק לאתגר"(צילום: אריאל הכהן)

בכרי, שיחגוג בעוד כשבועיים את יום הולדתו ה-50, התחנך על מסורת התיאטרון הרוסי שממנו הוא מושפע עד היום. "נסעתי לרוסיה ללמוד לפני נפילת הגוש הסובייטי", הוא מספר, "הייתי חבר במפלגה הקומוניסטית וקיבלתי מלגת לימודים. יכולתי לבחור בין לימודים בגרמניה, בקובה או בברית המועצות. בחרתי בברית המועצות כי זה היה מקום שנסתר מאחורי חומת הברזל ולא ידעתי עליו כלום".

"שאלה טובה. לא היה לי שום קשר לתיאטרון בילדות ולא למדתי תיאטרון בשום מסגרת קודם לכן. אני חושב שזה קשור למוחמד בכרי, בן דוד שלי. מוחמד מבוגר ממני בעשר שנים ובשבילי הוא תמיד היווה דוגמא. זה לא שהלכתי בצילו, אבל אנחנו צועדים אחד ליד השני לאורך כל הדרך. אנחנו מאוד קרובים. תביני, במגזר שלנו צעירים הולכים ללמוד רפואה, עריכת דין או הנדסה. אמנות לא היתה אופציה, וגם היום יש מעט מאוד במאים במגזר שלנו. שניים מהם, ג'וליאנו מר חמיס שנרצח בשנה שעברה בג'נין ומאזן גטאס, מייסד תיאטרון אל-לאז בעכו, הלכו מאתנו לצערי בשנים האחרונות".

במאי זה לא מקצוע

בכרי נולד בעכו אבל משפחתו במקור מכפר באענה שבגליל. כיום הוא מתגורר בדירת חדר בחיפה. "עכו וקייב הן שתי ערים שאני מאד אוהב בגלל יופיין אבל אני קוסמופוליטי בראיית עולמי", הוא מדגיש, "אין לי שייכות למקום אלא לאנשים. כשחזרתי לעכו אחרי 16 שנים בברית המועצות קראו לי המשוגע. מי שמתעסק באמנות הוא משוגע כי בהגדרתו הוא לא הולך בתלם. במאי בחברה הערבית לא נחשב כמקצוע".

תיאטרון צריך לאתגר את הקהל ולפתוח איתו דו שיח(צילום: איילה גזית)

השנים בקייב הותירו את אותותיהן. "עזבתי את רוסיה ב-1996 אבל אני חושב ברוסית עד היום", הוא אומר, "כשאני מדבר בערבית צוחקים על הטעויות שלי. את המחזה של לורקה קראתי ברוסית. לא בשפת המקור ולא בערבית. אני אוהב את השפה הרוסית, את המסורת הרוסית, את מנגנון החיים והתרבות שלהם, את היופי הרוסי. גם בבית כשאני צופה בטלוויזיה זה תמיד בתחנות הרוסיות. אני מתחבר לנשמה הרוסית כי מצאתי בה משהו חדש ולא כי אני מתנכר לחיים שלי פה".

החלום שלו לביים את צ'כוב בערבית אך לדבריו מדובר בחומרים שהתיאטרון דובר הערבית מתקשה להתמודד איתם. "בתיאטרון הערבי מפחדים מצ'כוב", הוא אומר, "אולי חושבים שהקהל שלנו לא יתחבר לטקסטים האלה, אבל בעיניי זו טעות גדולה. חייבים להעלות מחזות של צ'כוב כמו שחייבים להעלות מחזות של שייקספיר או להציג מכתביו של ח'נא מינא. אנחנו חייבים להכיר גם את העולם סביבנו. אנחנו חלק מהעולם הזה".

"מדהים. מעבר לשחקן הן התאהבו באדם וזה מוכיח שהתיאטרון מקרב לבבות. ידענו שזה יהיה אתגר לשחק לצדו של שחקן כל כך מנוסה ואיכותי ולשם כיוונו. מההתחלה הוא אמר להן להתייחס לעצמן כאל שחקניות שעומדות לצדו על הבמה ולא כאל סטודנטיות. זו הפכה למלחמה משותפת שבה אחד למען כולם וכולם למען אחד. זו הצגה של כלל השחקנים שמשתתפים בה והיא לא נבנתה רק סביב מוחמד בכרי, אחרת היינו יכולים להסתפק במונודרמה".

זו הזדמנות נהדרת לראות את מוחמד בכרי על במת תיאטרון שממנה הוא נפקד בשנים האחרונות למעט הבלחות קצרות בפרינג'. "התיאטרון הישראלי צריך מוחמד בכרי, גם אם הוא לא יודע את זה וגם אם לא יודה בכך", אומר מוניר בכרי, "יש מעט שחקנים עם נוכחות בימתית וכישרון כמו שלו, ולמרות זאת בעשר השנים האחרונות הוא כמעט לא עשה דבר.

"אני לא יודע אם זה בגלל שמפחדים להתעסק איתו או שמענישים אותו. בכל מקרה הרחיקו אותו ולא רק מהתיאטרון. בשנה האחרונה נעשו בישראל 14 סרטים והוא לא משתתף באף אחד. הקהל אוהב את מוחמד בכרי בגלל הקסם האישי והכישרון האמנותי שלו. יש אנשים שזה מפריע להם".

יש תפקיד לתיאטרון בעינייך, או שהוא מתקיים בפני עצמו?

"לפני עשר שנים חשבתי שצריך לעשות הצגות בשביל הקהל. חשבתי שצריך ללמד ולחנך אותו לאמנות טובה. יכול להיות שזה אליטיסטי אבל כשאתה יוצא מהאישי אתה נוגע בכללי. תיאטרון זו הנאה ואסור לנו להתעלל בקהל.

במילה התעללות אני מתכוון לעשייה של תיאטרון רע. צריך לאתגר את הקהל, לפתח איתו דו שיח, לגרום לו לחשוב".

תנועת הימין "אם תרצו" מתכוונת להפגין מחר נגד מוחמד בכרי. אתה חושש מכך?

"אני לא חושב על זה. יצרתי הצגה שאני שלם איתה. אני חושש למוחמד כי למרות שאומרים שצריך להתעלם מזה, כבר למדנו שקיצוניות יכולה להביא למקומות מאוד מסוכנים. בספרד רצחו את לורקה. בארץ רצחו ראש ממשלה. מוחמד התעייף. הוא עבר חוויה שלא רבים היו יכולים לסבול אותה. זה אילץ אותו להתעסק בדברים שאינם קשורים לאמנות שלו וזה נמאס. אני חוזר ואומר: התיאטרון והקולנוע הישראליים זקוקים למוחמד בכרי כי הוא כישרון ענק ואין מקום שלא זקוק ליוצרים גדולים. אני מתבונן בו ולומד. הוא בית ספר לשחקנים. יש לו לאן ללכת אבל זה הבית שלו".