לא כל העם צבא

בכל פעם שה"שוויון בנטל" עולה לדיון, אנחנו מתקבעים ומתכנסים מתחת להגדרה הצרה ביותר, המיידית והקשוחה ביותר של ה"נטל": שירות צבאי מלא, שלוש שנים, רצוי פלוס חודש מילואים בשנה. רצוי בקרבי, ואם אפשר גם בתפקידי פיקוד - כפי שמעידה פעם אחר פעם זהותם המקובצת ש/ל מובילי המחאה העונתית הזאת. ההיגיון הנוקשה, החד-משמעי של המוחים, מזהה "שירות" עם "צבא" בלבד, ו"נטל" עם אם-16 פלוס קיטבג מינוס כרטיס רכבת ביום ראשון.

עוד בערוץ הדעות  של ynet:

מכירת החיסול של מעמד הביניים / איציק שמולי 

שניט והמתגרשים: סוף לטרור על גב הילדים / יעל גיל

על הזיהוי הזה, על הגישה המיליטריסטית-מצמצמת לחובות האזרח למדינתו, קמו ונפלו הסדרים פרטניים רבים מדי: הפטור לבני ישיבות שהומר בחוק השירות האזרחי, אבל רק לשנה אחת ורק מגיל 26 ורק אחרי המון שנים בישיבה. השירות הלאומי, שהיה מיועד תחילה רק לבנות דתיות ואפשר היה לבצעו בשנה אחת או שנתיים, על פי רצונה של הגברת הצעירה. ההתנדבות לצה"ל למי שאינו עומד בקריטריונים לגיוס, אבל זו מוגבלת בהיקפה ותלויה בנכונותם של משרדי ממשלה לתקצב את המתנדבים: הכול טלאי על גבי טלאי, בלי חוק מאחד ובלי הגיון מאחד, והכול עתיד להימשך כך גם אם תתקבל הצעת החוק מטעם הממשלה המקבצת את כל סוגי השירות הללו לנייר חגיגי אחד.

אלא שלא נייר חדש דרוש לנו כדי ליצור שוויון בנטל חובותיו של אזרח למדינתו, אלא רעיון חדש, או נכון יותר - מחשבה מחודשת על שני רעיונות ישנים. אחד הוא "שוויון" והשני הוא "נטל". שוויון בין בני אדם אינו עניין טכני-מתמטי. ממילא כולנו שונים, וממילא קבוצות מסוימות באוכלוסיה זוכות ליחס שונה מן המחוקק בגלל שוני מהותי ביניהן. על פי הגיונם הצר של מחייבי השוויון המתמטי, גם השירות שלי לא נחשב לשוויון בנטל. עובדה, רק שנתיים במקום שלוש. להגנתי אני יכולה לטעון רק שהמחוקק קבע ככה, והמחוקק טעה. בעידן בו שוויון זכויות לנשים מעוגן בחוק בישראל, אבל לא מוגן במציאות, צריך היה לדרוש ממני לשרת עוד שנה.

אבל לא כל אוכלוסיה יכולה או צריכה לשאת על גבה את משא האם-16. אני נחרדת למחשבה, שחביבה על מצדדי השוויון האוטומטי, שאברכים שגדלו בעולם מסוגר וחף מחילונים, יחויבו מכוח ה"שוויון" להפוך למורעלי גולני אחרי טירונות קצרה, כמו מן הרעיון שבוגרת "בנות יעקב" סמוקת לחיים תהיה למפקדת קורס נהיגה בטנקים. הרי לא כולנו באמת שווים בתכונותינו האנושיות וביכולותינו בעת פקודה.

ואני לא לגמרי מטומטמת, ולכן אין בלבי על הפטורים משירות הביטחון במגזר הערבי, או בשל אי התאמה פיזית: אלה גם אלה, עד אחרון האברכים ואחרונת הנערות בכפר ערבי, הם אזרחים, ועבור כולם וכולנו הגיעה העת למחשבה מחודשת על שירות לכו-לם. בחברה שרוצה להגן על צביונה האזרחי המשותף מפני ההטרוגניות הרבגונית והמאיימת שלה-עצמה, בחברה חפצת חיים ולא רק מבוהלת מפני מלחמה, צריכים כל האזרחים למצוא את עצמם נושאים בנטל העצום: מי בחרב ומי בסופה, ומי בטיפול בקשישים ובחינוך ובעזרה בלשכות הרווחה ובסיוע במערכת הבריאות הקורסת. הנטל אינו מתחיל ואינו מסתיים מתחת לקפל"ד.

"יתנו-יקבלו"

הסיסמה הנושנה "כל העם צבא" מעולם לא הייתה נכונה. אפילו לא בימי המיליטריזם הקיצוני ביותר בתולדות האומה העברית, ערב כיבוש הארץ בידי יהושע ובחסות ה'-צבאות. רשימת הפטורים של ספר דברים כוללת נשואים טריים, מאורסים, בוני בתים שלא אוכלסו עדיין וגם את "כל הירא ורך הלבב". אלה פטורים שהוענקו באופן רשמי שניות לפני שצפירת האזעקה של שופרות המלחמה נשמעה במחנה, ואיכשהו גם אז המשיכו לתפקד ביעילות בקרב.

אחוזי המתנדבים לשירות קרבי מעולם לא היו גבוהים כמו בימינו. אחוזי המשוחררים מטעם צה"ל עצמו, שמשלח אותם לבתיהם בחסות החוק הקיים ואחר כך קורא להם "משתמטים", מעולם לא היו גבוהים יותר, ומספרם של האזרחים שנותרים ללא מסגרת שירות ראויה מעולם לא היה עצום כפי שהוא כעת. כל הנתונים האלה יכולים להוות בסיס להכרה חדשה: רוצה להיות אזרח שווה זכויות? תן פרק זמן משמעותי מחייך למדינה הזאת.

בשיטת "יתנו-יקבלו" החביבה כל כך על בנימין נתניהו, הבסיס להטבות כלכליות לכל האזרחים באשר הם אזרחים צריך להיות מושתת על שירות, אזרחי או צבאי: בשיטת "נהרגים באוהלה של תורה" מבית מדרשן של המפלגות החרדיות, אפשר להמשיך להיהרג תוך כדי שירות משמעותי, שוויוני ורב-שנתי בבית חולים. אין כל מניעה לגייס גם ערבים בני 18 לסיוע בבתי ספר, במוסדות קהילתיים ובלשכות רווחה מקומיות. אין בעיני הבדל משמעותי בין חיילת שעוסקת בעבודות מנהליות לבין בת-מלך שתעשה בדיוק אותו דבר עצמו במדים המקובלים עליה.

הרווח הנוסף, הענק והסמוי מן העין בחוק-שירות-לכל שכזה טמון, כמובן, בשינוי התפישה הציבורית: מסגידה טוטאלית לצה"ל וחילו, להכרה בכך שלמרות כל ההבדלים שבינינו, כולנו אנוסים לחיות יחד, זה לצד זה, מתוך סולידריות בסיסית ושוויון בסיסי. על סף יום הולדתה ה-64 של מדינה שסועה ומפולגת, אולי כבר הגיעה השעה להכרה שכזו.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il